פרמיירות הן עניין שבשגרה עבור הבמאי והיוצר אבי נשר. הוא הספיק לחוות לא מעט כאלו במהלך שנות הקריירה הארוכות שלו, והוציא יצירות קולנועיות שהפכו לקאלט ופולחן. אבל הפרמיירה של סרטו החדש "גן קופים" הייתה מרגשת במיוחד עבורו. תור ארוך של שחקנים ידועים השתרך על השטיח האדום בבקשה להצטלם ולברך את הבמאי המוערך, ולצידם תור ארוך של עיתונאים אשר ביקשו לאשש את אמירתו הדרמטית, לפיה מדובר בסרטו האחרון אי פעם.
"באופן כללי, אני לא אמרתי שזה הסרט האחרון שלי", הוא משיב בחיוך לשאלה החוזרת, "אני פשוט בינתיים לא עובד על סרט חדש. אבל אין מקלות גולף על הגב שלי נכון? אני עובד על פרויקטים גדולים ונרחבים שנותנים מענה מהיר יותר מהתהליך הקולנועי של 4 שנים כתיבה ועריכה". בין אם זה נכון ובין אם לא, "גן קופים" הוא אבי נשר במיטבו. מעבר לכך שהוא נוגע בפחדים הכי כמוסים של כל אדם, כמו מימוש עצמי או אהבה נכזבת, הוא מיוחד במינו בגלל שהוא פורץ את גבולות הקולנוע והופך לאמנות משל עצמו. אבל לפני כן, העלילה בקצרה:
הסיפור הוא על סופר בשם אמיתי קריב (אדיר מילר), שהיה בשיאו בשנות ה-60, אך כמה שנים לאחר מכן נכתש על ידי המבקרים וירד מגדולתו. הוא מגייס שחקנית צעירה ובעלת מזג חם בשם מרגו, (סוזנה פפיאן הנהדרת) בכדי שתתחזה לדוקטורנטית המעוניינת לפרסם עליו עבודת מחקר ובכך תחזיר אותו לימי התהילה שלו. לצד זאת, הוא מנסה לחזור לאהבת נעוריו תמר (שני כהן) שבדיוק התאלמנה. כשלתמונה נכנס אמיר חדד (עלא דקה), קולנוען צעיר מאיטליה אשר עושה סרט דוקומנטרי על סופרים ישראליים, הכול מסתבך והמזימה של קריב עלולה להתגלות. לצידם מככבים גם יניב ביטון כחבר הנאמן של קריב, וערן זרחוביץ' כמבקר ספרותי אכזרי.
הקאסט אמנם שזור בשחקנים קומיים מהשורה הראשונה בישראל, אבל אל תתבלבלו. גם רגעיו הקומיים לא מצליחים להשכיח את העגמומיות שמלווה את הסרט. הצחוק נשאר על הסט, וברגע שנפתחו המצלמות, תצוגת המשחק מצוינת – במיוחד זו של סוזנה פפיאן, הנחשבת לתגלית חדשה בשמי הקולנוע הישראלי. רמות העצב הגבוהות של הסרט מאוד אופייניות לאבי נשר, שבאף אחד מסרטיו אינו מתפשר על עוצמת רגש ודרמה גבוהות מהרגיל. הוא גם לא מפחד להשתמש בטריקים קולנועיים שמנפצים את מציאות הסרט (השבירה גם ככה) ובטח שלא מגן על צופיו מפני עודף סצנות שיוצרות סרט הממלא שעות ארוכות. הסגנון הזה תמיד סוחף ויסחוף, אבל "גן קופים" לוקח את הרגשות של צופיו צעד אחד קדימה, והופך את הקולנוע לחוויה ספרותית פנטסטית. כאשר הפעם נשר שם את כל קלפיו על הכתיבה, ובצדק.
אפשר להגיד שהחיבור לספרות נוצר בגלל הדמות הראשית שכל עולמה הוא מילים מודפסות, אך יחד עם זאת כל עולם הסרט על שלל דמויותיו, נכתב בצורה שנונה, עמוקה ורומנטית מאוד. אלו לא רק המילים הנוסטלגיות הנהגות ברכות על ידי הגיבור, וגם לא הסצנות המאוד רומנטיות ופנטסטיות שמתעלמות מכל כבלי המציאות כמו שנהוג בעולם הספרותי. "גן קופים" הוא פשוט תסריט טוב, ואפילו משובח, שנותן הרגשה מבלבלת מאוד בסיומו. המוח יבין שהוא צפה בסרט, אך בכל זאת תיפלט מכם אנחת שלווה ופיוס כאילו סיימתם זה עתה ספר שסחף אתכם למחוזות רחוקים.
יחסי הפאסיב־אגרסיב של הקולנוע והספרות הם לא דבר חדש. אולי שני התחומים נוגעים בכתיבה, אבל בעוד הקולנוע אגרסיבי וגרפי מאוד, הספרות היא כולה דמיון ורכות. "גן קופים" לוקח את המתח הזה צעד אחד קדימה ואף מגדיל לעשות כשהוא הופך את הקולנוע לנבל ואת הספרות לגיבור. האם זו רמיזה לגבי עיסוקיו של נשר בעתיד או פרידתו מהקולנוע? יכול להיות, אבל אין מה להתעסק בזה יותר מדי.
בינתיים, אפשר פשוט ליהנות מהכתיבה הלופתת עצמות, מהמילים היפהפיות וגם מהשתיקה העוצמתית שנמצאת בהרבה מאוד רגעים בסרט, שהיא בעצמה סוג של כתיבה. ואם באמת נכונה השמועה שזהו סרטו האחרון, נשר יכול ללכת לישון בשקט בידיעה שהוא השאיר לעולם יצירה מיוחדת, שוברת ובלתי נשכחת.
