לא מעט דיו נשפך בשבועות האחרונים בעניינו של חוק הלאום. לא מעט ביקורת פוליטית מחוץ למחנה הלאומי וגם בתוכו. געגועים למגילת העצמאות. דרוזים עצבנים. אפילו דמעות בשידור חי. עיקר הטרוניה על החוק נסבה על אופיו הלאומני, ההתעלמות מענייני שוויון אזרחי וקיפוחם של המיעוטים בישראל. כל אלה הכתירו את החוק כיצירה אנטי דמוקרטית של חבורה סהרורית ומשיחית.
הבעיה בביקורת הזו היא שחוק הלאום אינו ממש גילוי שמימי מבחינת תכולתו. אין בו שום חידוש מסעיר, לפחות למי שאינו מבקש לטמון את ראשו בחול בפירוש הגדרות הזהות של עצמו. הכחשה עצמית היא תופעה מוכרת בפסיכולוגיה האנושית ודומה כי היא רלוונטית גם לעניינינו, משום שנרצה או לא, חוק הלאום מהדהד את תפיסת היסוד של מדינת ישראל ותעודת הזהות הקולקטיבית שלה כמדינה יהודית.
החוק מזוהה עם מרכז הקונצנזוס הישראלי, שתכולתו עולה בקנה אחד עם הניסוחים המופיעים בנוסח החוק. אלה הנוגעים להיותה של המדינה מדינתו של העם היהודי. כך גם לגבי סמלי המדינה, השואבים את תכולתם מיסודות הקיום והמסורת היהודיים בני מאות שנים ואפילו הקביעה השנויה במחלוקת אודות העדיפות שצריכה להינתן לקולקטיב היהודי בעיצוב המרחב הקרקעי של המדינה, משקפת מציאות קיימת מזה עשרות שנים.
הדברים נכונים גם באשר להתייחסויות בטקסט לגבי מעמד הקהילות הלא יהודיות. מי שעיצב את התפיסה הנוהגת אודות מעמד המיעוט הערבי כישות חברתית המוגדרת דרך ייחודיותה התרבותית להבדיל מזו הלאומית לא היו מנהיגי הימין, אלא דווקא אבות מייסדי המדינה משמאלה של המפה הפוליטית. יסודות התפיסה הזו מגדירים את הקונצנזוס הקיים בישראל גם כיום חרף חוסר הנחת שמגלים בעניין הזה גורמים פוליטיים ורעיוניים שונים בחברה הערבית בישראל.
אלה הטוענים לעניין היעדרו של ערך השוויון בחוק הלאום, מכחישים את הפער הקיים במדינת ישראל מאז יום היווסדה בין השיח המוצהר אודות שוויון הנכלל גם במגילת העצמאות ובין המציאות בפועל, שבה באופן שיטתי פעלו כלל ממשלות ישראל למנוע שוויון שכזה. הם עשו זאת כמעט בכל אחד מתחומי החיים הפוליטיים, חברתיים וכלכליים, ולא רק מכוח חלמאות, אלא כפועל יוצא של החלטה וכוונה מודעת לשמר את מאפייני הא-סימטריה המובנים בין הקולקטיב היהודי לזה הערבי.
בהקשר הזה ראוי לומר גם את האמת בעניינה של הקהילה הדרוזית, שאמנם קשרה ברית של אינטרסים עם מדינת ישראל הצעירה, אבל מעולם לא הוגדרה על ידי המדינה כחלק מהקולקטיב היהודי. מי שיבחן לעומק את מערכת יחסיה עם המדינה יופתע לגלות גם בעניינה ממדים בולטים של חוסר שוויון בתחומים מסוימים.
אם כן, החוק החדש איננו מציג רכיבים רעיוניים בלתי מוכרים. אכן סגנונו של החוק מפורש וחד והוא מטפל באופן מלוטש בהגדרות הזהות הקונצנזואליות של החברה היהודית בישראל. העמימות המפא"יניקית הקלאסית, שהקפידה לשמר את הפער בין מה שדובר עליו או נכתב בגלוי לבין מה שנעשה בפועל, הומרה בבהירות רוויזיוניסטית החותרת לסנכרון מוחלט בין הרובד המוצהר לבין הרובד המעשי. זו הסיבה שבגינה נוסחו של החוק לא היווה שכפול של נוסח מגילת העצמאות ומנסחיו בחרו ביודעין להתעלם מרכיבי המגילה, שעניינם סוגיות השוויון החברתי והאזרחי.
עניין זה נעשה גם ממניע נוסף ומשמעותי שיכול להתבהר אם מנתחים את החוק לא רק כטקסט משפטי, אלא כסוג של התרחשות או אירוע המהווה חלק ממערכת רחבה של הקשרים היסטוריים הנוגעים למגמות יסוד המאפיינות את החברה הישראלית ויחסיה עם המיעוט הערבי. מנקודת מבט זו, חוק הלאום הוא מהלך של תיקון ביחס לשנות התשעים של המאה הקודמת. זהו פרק זמן שעמד בסימן גלגול חייו השני של השמאל בישראל ותפיסת העולם הדואלית שהציג למדינת ישראל. לימים היא התבררה לא רק כפריכה, אלא גם כסוג של מובלעת רעיונית בציר זמן היסטורי, הן ביחס לתקופה שקדמה לה והן ביחס לזו שבאה בעקבותיה.
תפיסה זו ראתה לנכון להפוך את החברה הישראלית לחברה ליברלית-קוסמופוליטית, על פי מודל הקיום החברתי המערב אירופי, ובמקביל לחתור למימוש חזון השלום האוטופי ביחסים שבין ישראל לשכניה הפלסטינים והערבים גם יחד. היא תורגמה למהלכים שנעשו בתחילת שנות התשעים לחקיקת חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, שאמנם לא אזכרו מפורשות – כפי שטוענים כיום מבקרי חוק הלאום – את ערך השוויון, אבל בהחלט הדהדו אותו ברוחם ובכוונת מחוקקיו.
מגמה זו הייתה הקרקע שעליה צמח המאמץ של גורמים פוליטיים ואינטלקטואלים במגזר הערבי-ישראלי לנסות, בשם החתירה לשוויון אזרחי מוחלט, לערער על פרדיגמת המדינה היהודית-דמוקרטית דרך קידום תפיסות עולם מתחרות, כמו מדינה דו-לאומית, מדינת כל אזרחיה.
מנקודת מבט זו, חוק הלאום הוא ציון דרך על ציר הזמן ההיסטורי, שמקופלת בו פעולה כפולה ביחס לתהליכי העבר. מצד אחד, הוא מסמן מחדש את גבולות המגרש החברתי-זהותי-ישראלי, ככאלה הנטועים בתווך שבין שני קצוות: הקצה הליברלי משנות התשעים, שתלה את יהבו בנושאי זכויות הפרט והאדם, והקצה העכשווי של ישראל 2018, המבטא כמיהה להגדרות זהות קולקטיביות של הציבור היהודי ולהגדרות זהות קהילתיות של תתי-קבוצות בתוך החברה הישראלית. מצד שני, הוא מציב תמרור אדום ביחס לשאיפות הלאומיות של המיעוט הערבי שנעשה בד בבד עם המהלכים המשמעותיים החיוביים שנקטה ממשלת נתניהו כלפי המיעוט עם גיבוש תוכנית החומש חסרת התקדים למגזר הערבי בעלות כ-12 מיליארד שקלים.
פגמיה של הביקורת כלפי החוק הנובעים אם כן מהיעדר פרספקטיבה היסטורית להערכת המשמעות המקופלת במהלך החקיקתי הזה. ועם כל הדברים הללו, עדיין צריכה להישמע הערת אזהרה ביקורתית על חקיקת החוק, אך הפעם מתוך הסתכלות הפוכה. כזו אינה מסתכלת אל העבר, אלא דווקא צופה פני העתיד. יש הבדל ברור בין מהלך של תיקון שתכליתו לעדן את זווית התנועה של המערכת, לבין תנועת מטוטלת אשר תכליתה להעביר את מרכז הכובד הרעיוני והפוליטי מנקודת קצה אחת לנקודת קצה שנייה. הפוליטיקה הישראלית צריכה להיזהר שלא להפוך את מהלך התיקון הגלום בחקיקת חוק הלאום לתנועת המטוטלת.
ניהול מערכת המתחים החברתית הפנימית המאפיינת את החברה הישראלית מגוונת ורבת הפנים מחייב תנועה זהירה ומושכלת בתווך שבין הקצוות על פני התחפרות ושקיעה באחד מהם. האתגר של המערכת הפוליטית והמשפטית הישראלית גם יחד הוא למצוא את שביל הזהב ולפלס את דרך האמצע בין החתירה להגדרת זהות יהודית-קולקטיבית, אשר מניחה את הדגש על המכנה המשותף, לבין הגדרות הזהות האינדיווידואליות, שעדיין נוכחות בחברה הישראלית ומקדשות נושאים חשובים של זכויות פרט לסוגיהן.
הדברים אמורים גם לגבי מערכת היחסים עם המיעוט הערבי. גם כאן נדרש איזון בין הצבת גבולות ואף חסמים בפני שאיפות האופק הלאומיות של המיעוט לבין הצורך לספק למגזר הערבי משמעות מעשית ואולי גם רעיונית לקיום ולנוכחות במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית.
בתנועה שבין הקצוות, ולא בקצוות עצמם, מונח העתיד לקיומה של החברה הישראלית. הוויסות העדין והמורכב של מערכת המתחים המאפיינת אותה מיום הקמתה הוא אתגר השעה. לכן חוק הלאום אינו צריך להפוך לנקודת הכובד הסינגולרית והבלעדית המגדירה את החברה הישראלית, אלא לנקודת ייחוס חשובה בדרך למציאת נקודת האיזון המתבקשת בין מכלול המתחים והגדרות הזהות המתנגשות במדינת ישראל.
