הסכמי אוסלו יצרו תקווה גדולה, שאכזבה לבסוף את כל הצדדים. למרבה הפרדוקס, למרות ששני הצדדים, הפלסטיני והישראלי מאשימים זה את זה בקריסתו, ההסכם מחזיק עד היום את מערכת היחסים המורכבת שבין ישראל לפלסטינים בכלל, ולרש"פ המנהלת אותם. רבות נכתב על הסיבות לקריסת ההסכם וחוסר היכולת להתקדם במו"מ להישגים מדיניים, אולם מטרת מאמר זה היא להציג את נקודת המבט של תהליך קבלת ההחלטות הלאומי בעת גיבוש ההסכם, עובר לחתימתו, את הכשלים שהיו בתהליך, ואת הלקחים וההמלצות שיש להפיק.
הסכמי אוסלו כיוונו לרעיון "מזרח תיכון חדש", בו יתקיימו יחסי שלום ושכנות עם רשות פלסטינית איתנה בעלת מונופול על הכח, ומפורזת מצבא. זאת תוך שלילת תביעות הפלסטינים למדינה עצמאית, לחלוקת ירושלים ושיבת הפליטים. אולם, עוד בשלב המו"מ הביעו לא מעט בכירים במערכת הביטחון ספקות באשר ליכולת מימוש הציפיות של ההסכם. כך, רח"ט מחקר באמ"ן דאז, תא"ל יעקב עמידרור: "הייתה תחושת תסכול קשה מזה שמיד היה ברור שחלק ממה שכתוב בהסכם לא יתרחש במציאות של המזרח התיכון, ואת ההערכה הזו העברנו מיד לשר הביטחון (רבין) מיד". חמור מכך, תיאר מי שהיה ר' אמ"ן באותה התקופה, האלוף אורי שגיא: "מוטב להקדים ולספר, שראש הממשלה לא שיתף אותי במתחולל בינו לבין שר החוץ פרס, אבל מספר שבועות לפני כן הצלחתי לדעת ואפילו להבין ממקורות שלי שמתרחש משא ומתן בין ישראלים מסוימים לבין פלסטינים מסוימים…עם קבלת הידיעות הראשונות עדכנתי את הרמטכ"ל, ובהזדמנות הראשונה-גם את ראש הממשלה".
ממקורות אלו, ניתן לקבל 2 תובנות מרכזיות, האחת- ראש הממשלה לא שיתף את אמ"ן בתהליך המו"מ, ואף מידר אותו (ע"פ עדות ר' אמ"ן), והשנייה – גם כאשר גובש ההסכם וצה"ל ואמ"ן הציגו את הערכתם על יישום סעיפיו, דעתם לא התקבלה, תוך ביטול טענותיהם מכל וכל, לא תמיד ע"ב הסבר או טיעון מבוסס, אלא בעיקר על הפיכת משאלות לב להסכם.
עניין זה משקף את ליבת נושא המאמר – תהליך קבלת ההחלטות הלאומי בהסכם אוסלו. אומנם, באותו הזמן, המונח תהליך קבלת ההחלטות הלאומי לא היה מוגדר וסדור בעל משמעות ותוכן ממוסד ולא היה בו מנגנון קבוע, אולם רבין הבין זאת היטב כבר בשלב השני של ההסכם, וזאת מעבר לציפייה שגם בהתאם לנורמות המקובלות בזמן גיבוש ההסכם, ניתן היה לצפות ולהניח שהתהליך יתנהל אחרת.
בשורה התחתונה, לא ניתן להתחמק מהמסקנה כי אילו התקיים תהליך סדור של קבלת החלטות ברמה הלאומית, בנושא יסודי של ביטחון לאומי, תוך גיבוש אסטרטגיה כוללת, שילוב גורמי המערכת ומענה לאומי לסיכונים הרבים שבו, אולי ההסכם לא היה מגיע לכדי חתימה, או לכל הפחות היינו מגיעים להסכם טוב יותר.
התוצאה
במבחן התוצאה הסכם אוסלו לא הצליח להשיג הסכם קבע, ולא הוביל למצב של 2 מדינות המתקיימות זו לצד זו בשלום. ההסכם סייע באופן חלקי להתקרבות בין ישראל לחלק ממדינות ערב (ירדן, שיפור ביחסים הלא פורמאליים עם מדינות נוספות), ומצד שני, החמיר מאוד את מצבה הביטחוני של ישראל בהיבטי הטרור (נסיגה מלבנון, אינתיפאדה 2 וחומת מגן, ההתנתקות מרצ"ע, וגלי טרור בלתי פוסקים מאז). השאלות שעולות מכך הן, האם ניהול מו"מ בצורה אחרת, תוך שילוב גורמי מערכת מדינית מוסמכים המורכבים מכלל הגופים ומשרדי הממשלה הרלוונטיים, היה מאפשר להגיע להסכם בתנאים טובים יותר, ואף יותר מכך, לו היה מתקיים תהליך קבלת החלטות נכון יותר, המנתח את הסיכונים והמשמעויות, אולי ראש הממשלה והממשלה לא היו מקבלים את ההסכם כפי שהוא, ובתנאים שהוצגו.
לא רק זאת, אלא ההבנה כי המו"מ נוהל ע"י 2 אנשים (בהובלת יוסי ביילין) ד"ר יאיר הירשפלד, וד"ר רון פונדק, המגיעים מהאקדמיה, ובעלי רקע ותפיסת עולם ישראלית, מודרניסטית, חילונית, ליברלית ואינדיווידואליסטית, זאת ללא שילוב גורמי מקצוע ואסטרטגיה בעלי רקע מתאימים, הם חלק מהסיבות לתוצאה כושלת זו.
פערי האסטרטגיה והיעדים
בחינת טיב ההחלטות שקיבלה ההנהגה בישראל בהקשר תהליך אוסלו, מעיד כי לא הייתה לה אסטרטגיה כוללת בכדי להגיע ליעד מוצהר של השכנת שלום בין העמים. ישראל נעדרה תפיסה כוללת וקוהרנטית אשר אמורה להגדיר יעד "על" של התהליך, בשילוב דרכי פעולה מתאימות בכדי להגיע ליעד. הצדדים העדיפו לדחות את הדיון בסוגיות הליבה למשא ומתן עתידי, מתוך הנחה (לא מבוססת) שהדינמיקה שתתפתח תוכל לסייע לבנות אמון בין הצדדים, ולקדם פתרון מוסכם.
כאמור, בתהליך ההגעה להסכם לא נותחו ולא תוכננו מאמצים לאומיים כגון: מאמץ ביטחוני- הכולל מענה ביטחוני מלא לבעיות אותן ההסכם עתיד להציף- הקפת יישובים יהודים בכפרים ערביים, מתן נשק לשוטרים הפלסטיניים אשר יוכלו לעשות בהם שימוש כנגד חיילי צה"ל ואזרחי המדינה, העברת השליטה הביטחונית המלאה לידי הרש"פ ועוד. מאמץ מדיני- מאמץ זה היה פעיל, בכיוון אחד- תמיכה וחיזוק ישראל בפני מדינות העולם, אך ללא מעורבות וביטחונות הקהילה הבינ"ל, ובמיוחד ארה"ב לאפשרות של אי כיבוד ההסכם והסנקציות הנגזרות ממנו לרש"פ, ולמעשה, היה זה הסכם irreverseble (בלתי הפיך). בשאר המאמצים (כלכלי, משפטי, הסברה תודעה) נוהלו תהליכים בסיסיים, לא מעמיקים מספיק, ואשר אינם נותנים מענה הולם וראוי למציאות ולקשיים אותה היא מציבה (בעיית היסוד של ההסתה, צירים ותחבורה כולל תשתיות, בעיות אכיפת פס"ד ישראלים כלפי תושבי הרש"פ ללא מנגנון קיזוז או טיפול, יצירת מונופולים בנושאים כלכליים כגון גז, אנרגיה תקשורת ועוד, מענה לקוי בנושא הטיפול באתרי מרשת והיסטוריה, בעיות איכות הסביבה, זיהום ונושאי מים, ועוד).
גם אם נותחו פערים ובעיות צפויות, לא ניתן להם מענה ראוי, כך בנושא הביטחוני, העברת הנשקים לידי שוטרי הרש"פ זכו להתייחסות מבטלת של רבין, וללא מענה צבאי הולם, תוך הסתמכות כללית על כוחו של צה"ל, ועל יכולתו לפעול בכל רגע ללא הפרעה. עניין שכמובן הוכח כבעייתי ביותר, (ראו אזהרתו על עמידרור) במהלך העימותים הקשים בשנות האינתיפאדה השנייה וגלי הפיגועים הקשים שהיו בה. צה"ל לא היה יכול לפעול באופן חופשי, ולא נתן מענה ביטחוני הולם למצב הקשה.
תפיסת הביטחון של ישראל
תפיסת הביטחון של ישראל חותרת לשלום עם אוייביה והמדינות שסביבה, או לכל הפחות השלמה עם מדינת ישראל והרתעתם מפני מלחמה. אכן, רבין ניסה לממש את חלומם של אבות הציונות, והוא השלמה עם ערביי פלסטין. אזהרת הרמטכ"ל אהוד ברק כי "סידורי הביטחון בהסכם אוסלו הם כגבינה שוויצרית שמרובים בה החורים על הגבינה", נענתה בתשובה, כי אם יתברר לנו שהטרור אינו מפסיק, תמיד נוכל לחזור לשטחים".
הסכם אוסלו יצא נגד תפיסת הביטחון של ישראל באחד מיסודות תפיסת הביטחון, והוא רכיב ההרתעה. ההרתעה המצטברת, גורסת כי יש להכות את האויב נמרצות, כך שתוציא ממנו את החשק לסיבוב הבא. בפועל, הסכם אוסלו הושג לאחר שנות האינתיפאדה הראשונה, מה שהצליח לייצר תקווה אצל הפלסטינים, (ואח"כ אצל חיזבאללה, עם הנסיגה מלבנון) ואף ליצור פרדיגמה חדשה: הטרור מכרסם ביכולת העמידה של ישראל מבפנים, וזה מביא לתיאוריית קורי העכביש הידועה: "אף שישראל נראת חזקה, היא סובלת מחולשה פנימית מהותית, הנובעת מהעובדה שהיא חברת שפע, שבניה אינם מוכנים לסכן את עצמם למען הבטחת קיומה. אם גורמים לישראל לדמם היא נסוגה." בשורה התחתונה, אותה הרתעה שמהווה יסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל, אותו "ייאוש מכל סיבוב" של אוייבינו- נפרצה. במקום שהפלסטינים יקבלו מכה קשה שתיקח את שאיפותיהם ותסיג אותם לאחור, הם קיבלו "פרס" בדמות הסכם אוסלו.
לסיכום, נדמה כי הסכם אוסלו היה מקח טעות. מתיאור תהליך קבלת ההחלטות הלאומי עולה תמונה מדאיגה של ניהול מו"מ תוך התעלמות מוחלטת מכל אחריות בנושא של ביטחון לאומי מובהק, ללא אסטרטגיה ויעד סופי, ללא תוכנית לאומית לתמיכת לאומית ומאמצים לתמיכת המדיניות, וללא מנגנון רחב המשתף גורמי מקצוע וממשל מתאימים, וללא דיון אמיתי גם בדרג המדיני. ניתוח ביקורתי זה אינו בבחינת "חוכמת הבדיעבד", וניתן היה ללמוד מתהליכים דומים אחרים שהתקיימו, אך עשור קודם (הסכם השלום עם מצרים). מניתוח אפשרי של המניעים של יצחק רבין ז"ל, עולה כי שיקולי כח העמידה הפנימי של ישראל, היוו גם הם גורם משמעותי בשיקוליו, וראוי לנו להעמיק בסוגיה זו, בוודאי בימים אלו.
