אחד מרגעי השיא במעגל השנה היהודי מתרחש ברגע הכניסה ליום הכיפורים. בתי הכנסת מלאים מפה לפה, דלתות ההיכל נפתחות, והכול ממתינים לחזן שיתחיל בתפילה שהפכה שם נרדף לתפילה מיוחדת ומרגשת, ומנגינתה מעוררת לב וגעגוע: "כל נדרי".
מדוע דווקא תפילה זו הפכה למרכזית כל כך, ונקבעה לרגע מרומם זה של פתיחת היום הקדוש בשנה? עיון פשוט במילים מבהיר כי למעשה אין מדובר כלל בתפילה אלא באקט הצהרתי של התרת נדרים ציבורית, שלכאורה איננה מענייני החג המרכזיים ואף אין לה תוקף הלכתי ברור. יתרה מכך, לאור ההתייחסות השלילית לנדרים במקרא ובחז"ל, רובנו נמנעים כיום מלנדור באופן מפורש, ועל כן העיסוק בנדרים ובהתרתם לכאורה אינו רלוונטי ונוגע לנו.
ואולם, מבט מעמיק יותר מלמד כי התנועה הנפשית שבנדר משמעותית ונוכחת בחיינו אף כיום. בדבריי הבאים אציע כי שיבוץ התרת הנדרים בפתח יום הכיפורים, מכוון אותנו אל העמדה הנפשית הרצויה בעבודת היום ותפילותיו, ובעבודת הנפש ככלל.
למען האמת, מבחינת רוח הדברים, התרת נדרים לא רק שאינה הולמת את אווירת החג אלא אף מנוגדת לה, שכן דווקא הנדר הוא התנועה המתבקשת מתוך רצון להיחלץ מן החטא. כדוגמה לכך אני נזכר במחזה שראיתי על גדות אגם, בעת מנהג התשליך בראש השנה: רב כריזמטי שסביבו המוני תלמידים ועוברי אורח קרא בקול דברי חיזוק ותשובה, ובשיאם הזמין את השומעים לקבל על עצמם "קבלות טובות" ולהשליך מעצמם סממני חטא שונים. בזה אחר זה ניגשו צעירים אל האגם והשליכו עגילים ושאר תכשיטים אל המים. אחרים קיבלו על עצמם בקול להוציא את הטלוויזיה מן הבית או ללבוש ציצית, וכל זאת בעידוד סוחף של הקהל. ברור היה כי מתוך מגמת ההתחזקות אנשים אלה קיבלו על עצמם התחייבות כעין נדר, ושההצהרה המפורשת לעיני הציבור כוחה רב כדי לקבע ולעגן את ההתחייבות. לאור זאת, היה מקום לצפות בכניסתו של יום כיפור דווקא למעמד של קבלת נדרים המונית בסגנון כזה, ולא להתרת נדרים ציבורית.
הסיטואציה שתוארה מהווה המחשה תיאטרלית לתנועה הנפשית של הנדר, המתעוררת בנפשנו בתגובה לחוויית החטא ומתוך רצון לתיקונו. גם תיאורי הנדר הידועים בתלמוד מתארים אותו כתגובה מיידית לפיתויי היצר. הגמרא (נדרים ט, ב) מספרת על אדם שפחז עליו יצרו כשראה את השתקפות שערו היפה במים, ובתגובה הוא הכריז "העבודה שאגלחך לשמיים", כלומר קיבל עליו נזירות שבסופה מגלחים את השיער.
מהו נדר? נדר הוא ביטוי לכוח שיש לאדם להחיל מחויבות על עצמו. ראשיתו בתחושת חוסר שליטה שהאדם חווה, שהרי לוּ היה חש אדון לעצמו באופן מלא, לא היה לו כל צורך בנדר; הוא פשוט היה עושה. האדם עומד אל מול דחפיו והרגליו, ורואה כיצד הם שולטים בחייו. שוב הוא אוכל עוגה עתירת קלוריות, שוב הוא פוגע מתוך כעס, שוב מכלה ערב לריק. הוא נוכח שכנגד הכוחות המפתים אין די ברצונו בטוב לבדו, והוא מפעיל את הנדר ככוח נגדי של התחייבות הקושר אותו אל הפעולה הרצויה.
כוחו של הנדר מעורר תהייה. לכאורה, אם אין לאדם כוח לפעול על פי רצונו, מה תועיל התחייבות שגם בה הוא יכול שלא לעמוד? ובכל זאת, רובנו מכירים מניסיוננו כי להתחייבות כזו יש תוקף. אנשים שמקבלים החלטה להתחיל בדיאטה מצליחים יותר לעמוד בפני פיתויים, מעצם ההתחייבות לכך. הנדר מעורר מאמץ פנימי ומגייס כוחות והתכוונות שגורמים לאדם לעצור, ולפעול על פי מה שקבע לעצמו בנקודת זמן קודמת. במידה רבה, יש בכוחו של אדם לחייב ולעגן את עצמו אל רצונו העמוק.
כשהפתרון הופך לבעיה חדשה
אך בכוחו של הנדר טמונה גם סכנה מובנת. לא רק עקב החשש שהנדר יופר, אלא בגלל עצם "המנגינה" שבו, המשחזרת את מנגינת החטא. הנדר בא לעולם כדי לשחרר את האדם מכבלי היצר השולט בו, אך בפועל עלול לאוסרו בכבלים חדשים, לעיתים קשים וכואבים יותר. בהקשר זה מעניין שבלשון המקרא מצוות לא־תעשה אינן נקראות איסורים, רק הנדר מכונה "לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ". האדם אוסר את נפשו, מאסר מרצון.
את הכשל הטמון בנדר נוכל להבין יותר דרך התבוננות במנגנונים האובססיביים בנפש. נטיית הנפש להיאחזות ונוקשות חשיבתית קיימת במידה מסוימת אצל כל אחד, אך באה לידי ביטוי באופן בולט בהפרעה הטורדנית־כפייתית (OCD – obsessive compulsive disorder). הפרעה כואבת זו מאופיינת במחשבות מטרידות הפולשות לתודעה באופן אינטנסיבי ובלתי נשלט (טורדנות), ובהתנהגויות חזרתיות שהאדם מרגיש שהוא חייב לבצע (כפייתיות) – שהנפוצות שבהן הן רחיצה, בדיקה, ספירה וחזרתיות מילולית. באופן עדין יותר, ביטוי של הנטייה הזו מוכר לרובנו, במצבים שבהם אנו חשים דחף להיצמד ולהיאחז בפעולות מסוימות גם כאשר טעמן המקורי כבר סר.
על פי הבנה מקובלת, הכפייתיות היא תוצאה של ניסיון כושל לפתור בעיה, שהופכת לבעיה בפני עצמה. בבסיסה עומדת חרדה פנימית, הנוגעת לרוב לתחושות אשמה על רגשות בלתי הולמים, המעלים באדם חשש שעלול להיגרם לו רע בגינם. החרדה טורדת את מחשבותיו ללא שליטה באופן שקשה לשאתו, וכדי להרגיע אותה הוא מסגל לעצמו מעשים "מתקנים", שביצועם מפחית זמנית את המתח הפנימי. בהדרגה, אותם מעשים יוצאים משליטה, הצורך בקיומם הופך למוגזם וכפייתי ואי קיומם מעורר חרדה כשלעצמו, לעיתים בעוצמה גדולה יותר מהחרדה המקורית. הגולם קם על יוצרו, והאדם אובד בתוך ים של התנהגויות עקרות וחלולות.
במובן מסוים ניתן לראות את הכפייתיות כנדר שהסתבך ויצא משליטה. כנגד תחושות אשמה וחוסר שליטה עצמית, האדם מקבל על עצמו לעשות פעולה מתקנת, אך כעת הוא כבול אליה ללא שליטה וללא חופש בחירה. ואכן, ישנם מקרים מתועדים שבהם אנשי טיפול נעזרו בדמויות רבניות כדי להתמודד עם הפרעה זו באמצעות "התרת נדרים".
שורש הכשל נעוץ בכך שהאדם מנסה לפתור לחץ על ידי לחץ, נוקשות על ידי נוקשות. חרדה היא מנגנון שיוצר כיווץ בנפש, מפעיל בחוזקה מנגנוני הגנה, מקצר את הנשימה וגורם לחיפוש מוגבר של אחיזה ושליטה. הניסיון לפתור את החרדה על ידי פעולות שחייבים לבצען, ממשיך בעצם את אותה מנגינה עצמה של לחץ ונוקשות, אלא שכעת היא מופנית אל הפעולה המכפרת. התודעה מתמקדת בקיום הטקס כדבר שהופך מטרה לעצמו, ואי הקפדה עליו מעוררת חרדה קשה מנשוא.
מעבר לחרדה ולשעבוד שבה, לתנועת המאמץ העודף המשותפת לנדר ולכפייתיות, יש מחירים נוספים: ראשית, ההיצמדות אל רובד הפעולה מרחיקה את האדם מן המהות, ונוטה להשאיר אותו עם קליפה חלולה של פעולה טכנית. הוא כבר לא זוכר מה הניע אותו אל הפעולה אלא אוחז בה כקרש הצלה שאיבד את משמעותו ותוכנו. שנית, המיקוד במעשה החזרתי ממסך את החוויה ומונע מהאדם לעמוד בכנות מול פחדיו ואשמתו ולקחת אחריות על מעשיו. הוא עסוק רק במשימה לבצע את הפעולה ויהי מה. המתח הפנימי אף מייצר נוקשות רבה ומרחיק אפשרות לפעולה גמישה וספונטנית, שכן הכל צריך להיות מתוכנן ולהיבדק היטב לפי הכללים. לבסוף, הנוקשות המתוחה מובילה לצמצום אישיותי הישרדותי, שכולא את האדם בתוך עצמו ולא מותיר מקום פתוח לראות את הזולת.
שלוש תחנות של שחרור
ימי התשובה, ששיאם יום הכיפורים, עוסקים למעשה באותם חומרים נפשיים, ועשויים לעורר תנועות נפש דומות. חשבון הנפש מפגיש עם תחושות כבדות של אשמה ועם הקושי לבלום את הכוחות היצריים שבנפש. כנגד כבלי היצר מתעורר כוחו של הנדר, שמתוכו האדם מקבל על עצמו פעולות מתקנות שעליהן יקפיד, ושעליהן הוא נוטה להישען כבסיס לתיקונו. באופן טבעי זוהי תנועה נפשית של מאמץ וכיווץ, שיש בה גם ממד של חזרתיות.
יום הכיפורים הוא יום שיש בו ממד של צמצום והתכוונות, קודם כול בהימנעות מאכילה ועינוגים, והמשך במאמץ להתרחק מן החטא. ככזה, הוא משופע טקסים מוקפדים שמשיקים לכאורה למחוזות הכפייתיות. עבודתו של הכהן הגדול במקדש כוללת רחיצה מרובה וספירות חוזרות ("אחת ואחת, אחת ושתיים"), והתפילה הנהוגה כוללת באופן בולט משפטים חזרתיים הנאמרים שוב ושוב, והכאה חוזרת על החזה.
ניתן לראות דמיון בין הנהגות אלו ובין הדפוסים החזרתיים והנוקשים של הכפייתיות, וקיימת אפשרות שהמעשים ביום כיפור ייפלו לאותה מלכודת ויהפכו לקליפות חלולות, נוקשות וחסרות משמעות ולב, המותירות את האדם אסור בכבליו. הטקסים המוקפדים עלולים להפוך לחזות הכול, לייצר נוקשות וצמצום, ולשמש מסתור מפני העמידה הפשוטה נוכח החטא ולקיחת האחריות לגביו. המנגינה אינה משתנה, לא נוצר חופש ולא מתאפשרת ספונטניות.
כדי למנוע אפשרות זו שתלו חכמים במהלך התפילה סימני דרך שנועדו לסייע לנו לשמור על לב הדברים, על המהות. ניתן למתוח קו בין שלוש נקודות מרכזיות כאלו בתפילת היום, שמהוות משקל נגד לתנועת המאמץ והצמצום של החג: כל נדרי, ההפטרה בשחרית, ותפילת נעילה.
בהציבם את התרת הנדרים בפתיחת תפילות היום, סימנו חכמים את תנועת ההתרה כמגמה מרכזית שאליה יש לשאוף ביום הזה. עיקר התרת הנדרים בתפילת כל נדרי הוא על נדרים עתידיים, ואולי קודם כול על נדרים שעשויים להינדר ביום הכיפורים עצמו. בצל חרדת החטא ועונשו עשוי האדם להיצמד אל נדריו, אל פעולות מתקנות, ולראות בהקפדה עליהם את עיקרו של יום. ואולם התיקון איננו מגיע מתנועה כובלת של קבלת נדרים דוגמטית, אלא דווקא דרך תנועה הפוכה של התרה וחירות פנימית. הקהל מקבל על עצמו שלא להיאחז באופן חיצוני וריק במעשים נוקשים, אלא להיות פתוח וקשוב, באופן שיכול לעמוד מול חוויית החטא בלי לברוח ממנה.
לא קל לוותר על ההיאחזות בפעולות. הדבר כרוך בהסכמה לוותר על אשליית השליטה, ולבטוח באל ובחסדו. לעמוד חשוף מול האל ומול עצמי אף "כי עירום אנוכי", עם כל אשמתי וחרדתי, ולא להיחבא בצילן של פעולות ריקות. בכוחה של ההשתייכות אל הקהילה להשרות את הביטחון הדרוש כדי להרפות את האחיזה בנדר ואת הצמצום. התרת הנדרים מתאפשרת דווקא כשכל הקהל מתאסף, ואפילו העבריינים שבו, ואולי גם החלק העברייני שבכל יחיד בקהל.
"אופק ההבטה מתרחב על ידי התשובה… יסוד התשובה הרי הוא מביא רפואה לעולם כולו ממש. זרם הרצון גומר את פעולתו בתוקף דווקא על ידי צאתו מהלחץ" (אורות התשובה, ט). במבט חיצוני, מעשה התשובה יכול להיתפס כתנועה של החזקה ומאמץ, מהתנהלות פרוצה וחסרת גבולות אל עבר קבלת עול, מאמץ ודיוק. אך התרת הנדרים מסמנת כי בעומקם של דברים המצב הוא הפוך. החטא והאשמה הם כבלים המכווצים את הנפש בתחושת חוסר שליטה וחירות. דווקא כשמתירים את הנשמה ממאסרה ומוציאים אותה ממעגל הכיווץ היא יכולה לשוב מטבעה אל עצמיותה. התוויה זו מודגשת ביום הכיפורים אך שייכת בעצם לכל עבודה נפשית, רוחנית או טיפולית. אין לענות לכיווץ בכיווץ, אלא למצוא את הפתח לשחרר, לשנות את מנגינת הלחץ. משם נרפאת הנפש.
פתיחה בעת נעילה
פסוקיו המופלאים של ישעיהו שנקבעו להפטרת היום מדגישים את אותה עמדה ומרחיבים אותה. אל מול טענת העם הנצמדים אל הפעולות, "לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע", מדגיש הנביא כי התנועה הרצויה איננה חזרתיות וכפייה, אלא זו של פתיחה והתרה:
הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם (ישעיהו נח).
מול התנועה המכנית והחזרתית, דמוית קנה האגמון הנכפף ברוח, מבהיר הנביא כי הצום הנבחר כולל תנועה שיש בה פתיחות וחופש, כזו שפונה אל האחר ופועלת מתוך ספונטניות נוכחת בהווה. החסד והצדקה אינם מקובעים אלא מגיבים אל צורך מיידי – פעולה חיה וחד־פעמית מתוך התעוררות הלב אל מול צורך קונקרטי של הזולת: לפרוס לאדם רעב חצי מהלחמנייה שקנית, להזמין הביתה עני שפגשת ברחוב כי אין לו איפה לישון. הפסוק "כי תראה ערום וכסיתו" מזכיר את הספונטניות המקורית של הנודר עצמו, הרואה סוטה בקלקולה ובתגובה מזיר עצמו מן היין. האדם איננו נצמד למעשים קבועים, אלא קשוב לסביבה ולעצמו ופועל מתוך כך. לעומת הכפייה המכופפת את המבט, ההתרה הנפשית מוציאה את האדם מההתרכזות בעצמו, פותחת את הלב ואת העיניים, מאפשרת לראות בצרת האחר ולהגיב אליה.
תנועת ההתרה איננה שוללת את התנועה המאומצת אלא משלימה ומכוונת אותה כדי שלא תיאחז בקליפתה החיצונית. מגמת המאמץ היא מרכזית וחשובה ביום הזה, וכך גם הטקסיות המרובה שבו, המעגנת את הנפש אל הרצון בטוב. יש צורך ומקום להחזיק בשתי התנועות הנפשיות הללו, הסותרות לכאורה, גם יחד. תפילת הנעילה מבטאת את התנקזות שתי התנועות הללו לכדי עמדה אחת נושאת הפכים.
דווקא בעת המאמץ האחרון המחזק את תחושת הצמצום, הנעילה, אנחנו מבקשים למצוא בתוכה גם את תנועת הפתיחה הבוטחת. "פתח לנו שער בעת נעילת שער", "המציא לנו מחילה בשעת הנעילה". תפילת נעילה היא פחות חזרתית, ומדגישה את העמידה נוכח האל החפץ בחיינו. תקיעת השופר בסיומה היא קריאה לדרור ושחרור, ויחד עם כל נדרי שבפתיחת היום היא ממסגרת את המאמץ וההקפדה בתנועות של התרה וחירות.
מתוך עמדה נפשית פתוחה יוכל האדם לצאת אל מסע השנה החדשה באופן עקבי ומחובר, שיש בו גם שמירה על המהות והספונטניות, וגם חיבור אל הזולת ואל אלוהיו. כמילותיו של יהודה עמיחי:
פָּתוּחַ, סָגוּר, פָּתוּחַ / זֶה כֹּל הָאָדָם.
יונדב בקשי הוא פסיכולוג קליני
