"זיכיתני לראות מה שלא ראה יחזקאל בחזונו": הרב יעקב מדן חוזר לתשרי תשל"ד

וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה (במדבר יז, יב–יג).

המעיין בפרשייה זו, המתארת את הנגף שפרץ בעם לאחר תלונת בני ישראל בעקבות חטא קורח ועדתו, נוכח לראות שאהרן עשה שני דברים: הוא נתן את הקטורת על האש, כמו שציווה אותו משה; והוא עמד בין המתים ובין החיים ביוזמתו שלו ובהבנתו שלו, בלא שמשה אמר לו לעשות זאת. דומה שאהרן לא רק שלא פעל זאת בשליחותו של משה, אלא עשה דבר הנראה נוגד את צו ה' אל משה ואל אהרן:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (יז, ט–י).

ה' ציווה עליהם להתבדל מן העדה כדי שלא ייספו בחטאתה; אך אהרן רץ אל תוך הקהל, אל המקום המסוכן ביותר, אל השורה הראשונה של החיים, לאחר שכל קודמיהם מתו. במושגים שלנו – אהרן רץ אל הקו הראשון, אל מול פני האויב, הלא הוא המלאך המכה את העם במגפה, וניצב מולו בלא למצמץ. המלאך לא יכול היה להמשיך בהכאת העם, שהרי נאסר עליו להכות את אהרן, שעמד מולו. ברגע שהמלאך היסס מה עליו לעשות, נתן אהרן את הקטורת על האש ועצר את המגפה.

המגפה נעצרה אפוא פעמיים: פעם אחת לזמן קצר, בעת שאהרן עמד לפני המלאך המכה וחסם את דרכו, ופעם שנייה בעת שאהרן כיפר בקטורת על העם, על פי צו משה – ואז נעצרה המגפה לחלוטין. דוק במקראות על שתי עצירות אלו:

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה… וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה (שם, יג–טו).

קשה להתעלם מן הקשר בין מעשהו החד־פעמי של אהרן, בעקבות המגפה, למעשהו הקבוע בעבודת יום הכיפורים, בעת שהוא מקטיר את הקטורת, כדי לכפר ולעצור את המוות לפני שיופיע:

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת (ויקרא טז, יב–יג).

מלבד הדמיון ביניהם, הקשר בין שני האירועים נעוץ בכך שעבודת יום הכיפורים נאמרה בעקבות מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן, בעת שהקטירו אש זרה על מחתותיהם, ואש יצאה מאת ה' ואכלה אותם. כך קרה גם למאתיים וחמישים מקטירי הקטורת יום לפני המגפה, שבאה בעקבות התגובה למותם.

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' (ויקרא י, א–ב).

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ… וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (שם טז, א-ב; יג)

וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת (במדבר טז, לה).

וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם (במדבר יז, יב).

הקשר בין שני האירועים הכפולים מבליט גם את הניגוד ביניהם: נתינת הקטורת על האש ביום הכיפורים, כהלכתה, אמורה להציל את אהרן (ואת הכהנים הגדולים שאחריו) מן המוות לפני ה'. נתינת הקטורת על האש בעת המגפה העמידה את אהרן בסכנת מוות ונועדה לכפר ולהציל את העם מן המגפה, ולא אותו אישית.

"אתם לא תעברו"

עסקנו בעבודת הקטורת של אהרן: בעת המגפה על דבר קורח, ובעת עבודת יום הכיפורים. דומה שהקשר בינה ובין עבודת ה' של לוחמי מלחמת יום הכיפורים ביום הכיפורים ובימים שבעקבותיו, שומרי מצוות וחילונים כאחד, מדבר בעד עצמו.

חוויתי זאת באופן אישי, עם רעיי שלחמו מול הסורים ברמת הגולן, ואני גוזר משם גזרה שווה למה שאירע בסיני באותן שעות, גם בלא שראיתי זאת. ביום הכיפורים עמדו בין המתים ובין החיים לוחמי חטיבת השריון 188 וחטיבה 7, ולמחרת בבוקר הצטרפו אליהן חטיבות המילואים. עמדנו שם בטנקי "שוט מטאור" שנקנו באירופה משיירי מלחמת העולם השנייה – טנקים עם תיאום כוונות מאולתר ולא מדויק, מנועים ישנים, ציוד חלקי וחסר, ללא אמצעי ראיית לילה ולעיתים ללא משקפות.

קטורת לא הייתה לנו; גחלי אש היו גם היו. עמדנו בין המתים ובין החיים ונשבענו, וכמעט שנשבענו בשם הנכבד והנורא המפורש, היוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה. שלוש מילים בלבד הכילה השבועה: "אתם לא תעברו!". ראינו את הרי הגליל הקרובים, וידענו שאין בינינו ובינם כוחות נוספים. ידענו שאם הסורים יעברו את הקו שלנו, הם יוכלו לשעוט באין מפריע אל הירדן, ולעלות ממנו אל מרחבי הגליל וסביבותיו.

אני חושב לא מעט על אהרן הכהן, שאהבתו לעם ישראל הייתה כה רבה בעת ריצתו אל תוך הקהל כאשר החל הנגף, כשהוא אוחז בידיו את המחתה ואת הקטורת. הוא עבר בכך עבירה מפורשת, על פי ציווי משה (בהוראת שעה), בהקטירו את הקטורת מחוץ למשכן ומחוץ לזמן הקטרתה; הוא עבר במפורש על ציווי ה' "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת", וחלף זאת רץ אל תוך הקהל; עמד בין המתים ובין החיים, ואז הקטיר אותה. בכך עבר גם על ציוויו של משה אליו לשים את הקטורת על האש עוד לפני יציאתו מן המשכן, כדי שהקטורת תכפר בראש ובראשונה עליו, כמי שמוציא אותה החוצה. אהרן לא חס על חייו והשליך את נפשו מנגד, כשכל מטרתו הייתה לבלום את מלאך המוות בעת המגפה, להציל ולכפר על העם.

הלוחמים באותו יום הכיפורים לא התפללו תפילת נעילה. עם ישראל שבבתי הכנסת לא התפלל עבורם, משום שרובם עדיין לא ידעו על פריצת הסורים והמצרים את קווי הפסקת האש בכוח כה גדול. הלוחמים ויתרו על הכול ורצו לעמוד בין המתים ובין החיים, כדי לבלום את מלאך המוות על כל כליו הרבים. רבים, רבים מדי, שילמו על כך בחייהם, בשלמות גופם, וכפי שהתברר מאוחר יותר – גם בשלמות נפשם. הם דבקו בדרכו של אהרן הכהן. גם אם לא חשבו על כך, הם זכו לשיר יחד עם משורר שיר השירים את שירו של הדוד המבקש את רעייתו, שנעלמה ביום חתונתו וביום שמחת לבו:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (שיר השירים ד, ח).

אסיים בסיפור מרמת הגולן באותם ימים, סיפור שקראתי עליו בעדות נאמנה. בין המגויסים למערכה היה גם צוות של פסיכולוגים מומחים, שנועדו לעזור לחיילים שנפשם הוכתה ממה שראו, ולעודדם. אחד הפסיכולוגים תיאר מחנה מאולתר ברמת הגולן, ומראה של חיילים מפויחים ויגעים בכוחותיהם האחרונים, המסייעים בתיקון הטנק שלהם שנפגע בקרב והושבת. עתה נועד הטנק לשוב לקו הקרבות על חייליו, אל בין המתים ובין החיים. הפסיכולוג התבטא: "אם חיילים אלו שבים לקרב, אני יכול לשכוח את כל מה שלמדתי עד היום".

אבינו מלכנו! עשה למען באי באש על קידוש שמך: הרוגים, חיים, פגועי גוף, פגועי נפש, וכל אלו שזכו לשוב משדות הקרב בשלום.

מצפת לדמשק

מילה אחרונה ובנימה שונה מעט, נימה משלימה ולא נוגדת: ישנו ביטוי המבטא שגרה תמידית, כקריאת התורה שנצטווינו בה: "שני וחמישי" (לדוגמה, "כל שני וחמישי אתה מאחר"). ביום שני הייתי בטנק שלי בגבעות סינדיאנה במרכז רמת הגולן, וּפָנֵינוּ דרומה; מימין התנשאו הרי צפת. אנחנו עמדנו שם מול כוח סורי עדיף, וכאמור ידענו היטב שאין בינינו ובין הרי צפת מה שיעצור אותם.

לפנות ערב, ביום חמישי, יום טוב ראשון של סוכות, הייתי בטנק שלי במבואות הכפר הצפוני שלמרגלות החרמון הסורי, מזרעת בית ג'אן. לא את אורות צפת ראינו, אלא את אורות פאתי דמשק המערביים; וידענו שאין כוח סורי רציני היכול לבלום אותנו מנסיעה לשם. למיטב ידיעתי, אין התפתחויות טבעיות כאלו בשדה הקרב בזמן כה קצר.

ריבונו של עולם, זיכיתני לראות לא פחות ממה שראתה שפחה על הים ביציאת מצרים, ממה שלא זכה לראות יחזקאל בן בוזי בחזונו. מה עוד נותר לי לבקש ממך?!

הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת ההסדר הר עציון