כך או כך, הצעתנו היא שהשם יונה בן אמיתי – אם של דמות אחת ואם של שתיים – מתאים מאין כמותו לנביא. כפי שנרחיב ונבאר, לשם יונה יש משמעות סמלית עמוקה, הכורכת בין התנהגויותיהן התקשורתיות של הציפורים ממשפחת היונים ובין הרבדים התיאולוגיים, הפסיכולוגיים והספרותיים של הסיפור על הנביא שנשלח לנינווה. לסיום נבקש לטעון כי ההשווואה בין הנביא יונה ליונה בעלת הכנפיים, עשויה להשפיע על הבנת המסר העיקרי של ספר יונה והבחירה לקוראו ביום הכיפורים.
בין שמיים לארץ
זיקה תקשורתית ראשונית בין יונים לנביאים נוגעת להיבט הקולי. להמייתה של היונה ולתבנית החזרתית בהשמעת צלילי קולה יש בולטות רבה, עד שיש הרואים בשירה של היונה את המקור הלשוני, האונומטופאי ביסודו, לשם שהתקבל למין הציפורים הזה בעברית ובשפות שמיות אחרות. כבר כאן, בהיבט הקולי, יש זיקה לנבואה: הנביא הרי הוא המתקשר שכוחו בפיו, שופרו של האל האמור לחזור שוב ושוב, כדרך היונים, על המסר שהופקד עליו.
זיקה משנית אחרת, שהיא ספציפית למקרה של הנביא שנשלח לנינווה, נוגעת ליכולות המעוף והתנועה הייחודיות של היונה. המדובר במשפחת ציפורים מגביהת עוף, מרחיקת עוף ומהירת תעופה. עצם מעופה של היונה, כמו של כל ציפור הנעה בין שמיים לארץ, עשויה להזכיר נביא, שנתפס כמי שתפקידו הוא תיווך בין עליונים לתחתונים. אלא שליונה יכולות תעופה ייחודיות: היא עשויה לגמוא במסע יחיד מאות רבות של קילומטרים, אפילו יותר מאלף, במהירות שבין 50 ל־100 קמ"ש. כאן הזיקה המיוחדת לנביא יונה: בעוד שנביאים אחרים שהתנבאו לאומות העולם עשו זאת מארץ ישראל, במקרה הייחודי של נבואת החורבן לנינווה נשלח הנביא לעיר הרחוקה. והרי אין מתאימה מהיונה קלת המעוף והמרחיקה עוף, כדימוי וכמשל לשליחות ארוכת־טווח ייחודית זו של נביא.
בתוך כך, ספר יונה מדגיש את האוניברסליות והגלובליות של הדרישה לשוב בתשובה, המופנית לבני כל העמים והארצות. באמצעות שימוש בכלי תקשורת אפקטיביים דוגמת יונים, ספינות ודגים גדולים, התבל רב הדרכים והעמים מצטמצם לכדי כפר גלובלי, שערכים משותפים, והדרישה לשוב אל הדרך הטובה, אמורים לאחד אותו. עניין זה שימש מן הסתם גם באימוצו של יונה כסמל על ידי מייסדי הנצרות, שראו עצמם שליחים לא רק לישראל אלא גם לעמי העולם.
מעל כל זאת, הממד המשמעותי ביותר שמייחד את היונה בתחום התקשורת הוא השימוש בה כשליח, כפי שמצאנו בסיפור תיבת נח. היונה הוכרה מקדמת דנא כשליח האולטימטיבי, היצור היעיל והנאמן ביותר בטבע להעברת מסרים. דומה הדבר לשמו של נביא מקראי אחר, שגם שמו משקף באופן חד־משמעי את ממד השליחות: מלאכי, כלומר השליח שלי. השימוש ביונה כשליח התבסס מצד אחד על יכולות התעופה המשובחות של היונה, ומצד שני על יכולתו המיוחדת של מין הציפורים הזה ( (Columba livia לשוב אל קינו ממרחקים ניכרים במרחב. יכולת זו הייתה מוכרת היטב בעולם העתיק, והיא מהדהדת, לדוגמה, בישעיהו (ס ח): "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם", ובהושע (יא, יא) "יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה'".
ואכן, כפי שהיה ידוע כבר במצרים ובאשור בתקופות קדומות, ניתן היה להשתמש ביונים לדיוור על בסיס יכולתם המופלאה (והבלתי מפוענחת) לשוב הביתה ממרחקי זמן ומרחב ניכרים. וכך נעשה הדבר: כאשר במקום מסוים ציפו לקבל בעתיד מידע רלוונטי ממקום מרוחק, נלקחה לשם יונה, בת המקום שבו נדרש המידע. כאשר המידע המבוקש הופיע במקום המרוחק, הוא נכתב על מצע קל־משקל, שקופל והוטמן ב"טוטפת" שהוצמדה לגוף יונת הדואר, בדרך כלל לרגלה. או־אז שוחררה היונה, ועל פי טבעה מיהרה לשוב לקינה. שם, עם השלמת המסע, נשלף המידע הכתוב מן הטוטפת. היו מקומות ועידנים שבהם נעשה שימוש ביונים ליצירת שירותי דואר סדירים לאורך תוואים ארוכים מאוד, אפילו אלפי קילומטרים. הוקמו לשם כך שובכים שיונים עפו ביניהם באופן רצוף ושיטתי על בסיס אותה נטייה טבעית (שטופחה על ידי אילוף) של חזרה אל הקן.
שליחות נאמנה
תכונה זו של שליחות נאמנה תואמת את תפקידו המהותי של הנביא כשליחו המובהק של האל, ולכן יונה מתאים להפליא כשם סמלי לנביא. במקרה של יונה, מסופק פרט ביוגרפי נוסף: שם אביו של הנביא, "אמיתי". גם כאן מתבקשת פרשנות סמלית לשם, המרמז על תכונת נאמנותו של השליח, בהתבסס על השורש "אמת". ככלות הכל, השניות בין נביא אמת לנביא שקר עומדת בבסיס מוסד הנבואה.
הדבר מתבקש במיוחד לגבי הנביא יונה, שבשליחותו גלום פרדוקס חריף הנוגע לאמינות, שהרי הצלחת השליחות שלו משמעה, בהכרח, כישלונו כנביא. כלומר, אם שליחותו של יונה תצליח ואנשי נינווה יחזרו בתשובה, נבואת הפורענות שלו "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" לא תתגשם והוא ייתפס כנביא שקר. ואכן, פרשנים רבים מצביעים על הבעייתיות הזו כהסבר לניסיונו של יונה לברוח משליחותו. כך או כך, השם "יונה בן אמיתי" המרמז ל"שליח נאמן", מתאים מאין כמותו כשם לנביא ספרותי.
יתרה מזו: ספר יונה מדגיש לכל אורכו את ממד השליחות. המיקוד הוא אמנם על יונה, אך בצילו של יונה ניכרים עוד שליחים רבים למקום. אלוהים מזמן סער גדול בים בראשית הדרך, מלחי האונייה גם הם עושים את שליחותם, ובהמשך "וַיְמַן" אלוהים גם את הדג הגדול הבולע את יונה. בשלהי הדברים אלוהים יצמיח ליונה עץ קיקיון להצל לו, אך גם ישלח תולעת כשליח לייבש את העץ, ולאחריה הוא ישסה ביונה רוח קדים חרישית. הדומם, החי והאדם – כל אלה שליחיו של האל העושים את שליחותם נאמנה, והם מונגדים ליונה – השליח "האולטימטיבי" לכאורה, שמנסה בכל כוחו לברוח מתפקידו. כל אלה מחזקים את הזיהוי בין השיום של הנביא ושל הספר עם מודל השליחות, ובמקביל, כלקח עמוק יותר, מעצימים את מקומה של ההשגחה האלוהית בהתנהלות העולם.
נוסף על ממדים תקשורתיים אלה המתגלמים ביונה, יש אולי מקום להתייחס גם לעמידתם הייחודית של יוני דואר ושל נביאים במרחב הזמן, בין עבר, הווה ועתיד. מחד גיסא, היונה נשלחת מביתה למקום שבו צפוי בעתיד מידע רלוונטי שאותו תבשר לאנשי מקומה, כפי שהנביא מצופה להתנבא על העתיד לבוא. מאידך גיסא, היונה מבצעת את שליחותה על ידי שיבה אל מקומה הראשוני, הקודם, כפי שהנביא תדיר קורא לבריות לשוב מדרכם הרעה אל הדרך הטובה הקודמת לחטא, אל רגעי השיא מן העבר, ובעיקר לשוב אל האלוהים שיצרם. בהקשר זה נוסיף שיש הרואים קשר בין תכונת היונה לשוב לביתה, ובין תכונת המונוגמיות והנאמנות הגבוהה של היונים לבני הזוג שלהם: ברית הזוגיות היא שמביאה למאמץ השיבה לקן. המסר שמבטאת תכונה זו הוא שברית שנכרתה אין לשוב ממנה, ויש תמיד לשוב אליה. זוהי חובת התשובה מכל מצב ומכל מרחק, שעומדת תמיד בין בני ברית.
הנביא השותק
הקשר בין ספר יונה לתכונותיה של היונה שבטבע אינו מסתכם רק בשיתוף השם ובשיתוף התפקיד התקשורתי, הוא מהדהד גם בעלילת הספר ובסגנונו הספרותי. לדעת פרשנים מודרניים, ובהם יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, ספר יונה מתאפיין בשימוש רב באירוניה. החשיבה על הנביא שנשלח לנינווה כעל יונה מחזקת מאוד קריאה זו של הספר. אין לך אירוניה גדולה מקריאת גיבורו של הספר בשם יונה, מכמה טעמים: האחת נוגעת להיותה של היונה ציפור שכאמור היא קלת מעוף ומרחיקת עוף; והנה בסיפור יונה, דרגות החופש של האיש יונה ומרחב הפעולה שלו הולכים ומתכווצים. מהארץ הרחבה הוא עובר לנמל, משם למרחב המצומצם של ספינה, שם הוא מתכנס מהסיפון לירכתי הספינה, מצטנף בירכתיים, ולבסוף מוצא עצמו מכווץ במעי הדג.
יתרה מזו, היונה היא ציפור מגביהת עוף, וככל שהיא מגביהה מעלה מעלה, אל על, יונה הנביא הולך ויורד. בתחילה "וַיֵּרֶד יָפוֹ": יונה יורד ככל הנראה מגב ההר לעיר הנמל שלחוף הים, שם "וַיִּמְצָא אֳנִיָּה… וַיֵּרֶד בָּהּ". עם בוא הסער הוא ממשיך ויורד, ובעוד המלחים משליכים חפצים כבדים למטה לים, "וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם". הוא ממשיך ונופל בגורל שמטילים המלחים, ואז הוא מוטל מטה, מהספינה אל הים. המשכה של מגמת הירידה מוכר היטב: הוא יורד ל"מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים" (ב, ד), במעיו של דג גדול. זהו שיא האירוניה: במקום לרחף בקלילות בשמיים ממעל, היונה במעמקים, כלואה ומכווצת מתחת לארץ, ביוון מצולה. אפילו בביטויים המרחביים בתפילתו של יונה, "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל", ו"לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי", יש ממד אירוני המתחדד בראי הציווי הפותח של הספר, שעניינו עלייה ולא ירידה: "קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה".
מתוך כך ניתן להתייחס לסיפור לא רק כאירוני אלא גם כסאטירי, בהתחשב בהגדרות, כמו זו של נורתרופ פריי, הרואות את הסאטירה כאירוניה בתוספת "מידה של פנטזיה, תוכן שהקורא יכול להכיר כגרוטסקי, הכולל לפחות ממד משתמע של סטנדרט מוסרי". שני אלה מתקיימים בשופי בסיפור יונה: אירוניה המבוססת על פנטזיה או על האבסורדי, דוגמת אדם החי שלושה ימים בקרביו של דג, ודמות החורגת מדרך הישר דוגמת נביא הבורח מפני ה' ומשליחותו ומשמש מטרה לחיצי הסאטירה.
האירוניה, ולצידה הסאטירה, בולטות במיוחד כשהדברים נוגעים לתכונותיה התקשורתיות של היונה. בהקשר זה התייחסנו להיבט הביטוי הקולי, לשיח הקולני והחזרתי של היונה. בשלבים הראשונים של סיפור יונה, שבהם הנביא מתכחש לשליחותו, תאפיין אותו השתיקה; כי כן, הוא נביא הכולא את נבואתו (ואולי גם זו סיבה לכך שהוא אינו נקרא "נביא" בספר עצמו). כפי שהבחינה פנינה גלפז־פלר, יונה אינו אומר דבר גם כשהדיבור והתגובה מתבקשים: לא כשאלוהים פונה אליו ושולח אותו לנינווה, לא כשרב החובל פונה אליו, ואף לא שהנוסעים בספינה צועקים אל אלוהיהם בתפילה. יונה שותק. האירוניה היא שבניגוד ליונה, אותה ציפור המתאפיינת בהשמעת קולה, ובניגוד לנביא שתפקידו לדבר ושכוחו בפיו, יונה מתעטף בשתיקתו עד שאין סביבו יותר בני שיח אנושיים. באופן סאטירי, יונה מתחיל להשיח את רוחו רק כשאין שומע, כשהוא מצוי במעמקי הים ומדבר אל קירות בטנו של הדג, אותו יצור מעמקים שהוא השותק והחרישי מבין בעלי החיים.
אבל שיאן של האירוניה והסאטירה מצוי בהיבט התקשורתי המרכזי המאפיין את היונה: השיבה והשליחות. ספר יונה פותח בניסיונו של הנביא לעזוב את מקומו: ברמה הגיאוגרפית, זהו הניסיון להפליג מיפו לתרשיש. מבחינת אחריותו ה"מקצועית" כנביא, הבריחה היא מנינווה, לשם הוא אמור ללכת ולקרוא את דבר הנבואה באזני החוטאים. האירוניה כאן בולטת מאוד, והיא כפולה: היונה שהיא הנביא בורחת מביתה במקום לשוב אליו כדרכן של יונים, והיא גם מועלת בשליחותה ולא מגיעה למקום שהוא יעד השליחות. בהנגדה נוספת ליונה השבה לביתה, ספר יונה משאיר את גיבורו באופן אירוני בנכר במקום להשלים את חזרתו הביתה, וזאת למרות חזרתם של בני נינווה בתשובה והעובדה ששליחותו התמלאה.
הבחירה בספינה כאמצעי התחבורה שבעזרתו נביא בשם יונה מנסה לברוח מביתו, מחדדת אולי גם היא את היבט השיבה. מקובל היה בזמנים קדומים שספנים נטלו איתם יונים למסעותיהם בים כעזר ניווט למקרה שיאבדו את דרכם: או אז שוחררה יונה שלקחו איתם מנמל הבית לפני צאתם לדרך, ולפי כיוון מעופה ידעו לכוון את הספינה חזרה הביתה. סיבה נוספת לצירוף יונים למסעות בים היה השימוש בהם כשליח מקדים: היונה שוחררה לקראת הגעת הספינה לנמל הבית, כדי להקדים ולהודיע למיודעיהם על שובם הקרוב. ממילא הקשר בין שימושם של ספנים ביונים ובין מסעו של הנביא יונה באונייה מבליט את האירוניה הטמונה בסיפור המתאר יונה הנלווית למסע, שמטרתה לברוח מן הבית ולא לשוב אליו. מצטרפת לכך נימה של איום בדבר הסופות, הסערות והסכנות הקשות שעשויות להביא חוטאים, כפי שהן מביאות ספנים, לחזור אל הבית ואל הברית.
חזרה מתמדת
כפי שהבהיר יפה פרופ' אוריאל סימון, קיימת שניות בין פרשנים בדבר הלקח המרכזי של ספר יונה: אמירה בדבר עליונות מידת הרחמים על מידת הדין, או אמירה על עוצמתה של התשובה. רוב הפרשנים העכשוויים, כמו סימון עצמו, נוטים למגמה הראשונה ומפחיתים במשמעות התשובה כלקח העולה מספר יונה.
מנגד, במסורת היהודית נקבעה קריאת ספר יונה כחלק מתפילת יום הכיפורים. נראה שבבסיס מנהג זה עומדת הפרשנות הרואה בכוחה של התשובה את הלקח המרכזי של הספר. בדומה לתשובת אנשי נינווה ("וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה… וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה"), בדומה לתפילתם לשיבת האל מכעסו ("מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד"), כך גם האדם שחטא בין יום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, נקרא לשוב: לעצמו, לביתו, לבריתו, לאלוהיו.
פרשנות זו מתיישבת עם טבעה של היונה, שיודעת לשוב לביתה ממרחקים. בכלל, הבולטות של היונה במקרא מסתברת מתוך כך שהשיבה היא מוטיב מרכזי במקרא ובתודעה היהודית לדורותיה. המיתוס התנ"כי המכונן הוא שיבת בני ישראל מבית עבדים אל ארץ אבותיהם, ארץ שהובטחה להם בברית עם האל. "זכר ליציאת מצרים" – הפרדיגמה של השיבה ממצרים – זכתה לחיזוקים גם בהמשך הדרך: הגלות היא מאֵרה שהמשיכה לאיים על ישראל בארצם כעונש עתידי על מעשיהם (דברים כח, לו, סג-סח), בעידנים שבהם ההגליה הייתה פרקטיקה נפוצה של המעצמות במזרח הקדום. ומכיוון שהגלות הייתה סכנה מתמדת, ממילא השיבה הייתה כף של תקווה לאורך הדורות המאוימים.
דימוי היונה שלעולם שבה אל ביתה שימש ליהודים בגולה מודל משמעותי הן במחשבה אחורה אל ההיסטוריה והן במחשבה קדימה אל עבר העתיד: הן לעיון בסוגיות של חטא ועונשו, והן לעיון בסוגיות של גלות וגאולה. כי כן, דימוי היונה יכול היה לשמש כמפתח וכסמל לשיבה ולתשובה, של עם אל ארצו ושל אדם אל אלוהיו.
