ערב ראש השנה, הכנות לחג, וכמו בכל שנה בבית הוריי, מתעוררת היסטריה קלה סביב קניות חומרי הגלם עבור תבשילי הסימנים. מה כל כך דרמטי, אתם שואלים? קצת תפוח בדבש, איזה תמר, סלק כדי שיסתלקו וכו׳, כרתי כדי שייכרתו וכו׳. אלא שאבא שלי תמיד לחוץ על הבשר והראש של הכבש ואמא שלי לחוצה למצוא מספיק חבושים טובים. כי אצלנו בבית בראש השנה לא אוכלים תפוח בדבש – אוכלים ריבת חבושים. בכל שנה אמא שלי המתוקה מכינה סיר ענק של ריבת חבושים מטריפה בצבע אדום זוהר עמוק, מחלקת להמון צנצנות קטנות ונותנת אחת לכל מי שמגיע לבקר בחג ולקראתו.
כששאלתי אותה למה או איך השתרש המנהג, היא אמרה שזה פשוט כמו תפוח בדבש. כי חבושים הם כמו תפוחים והריבה שנוצרת מהסוכר היא כמו הדבש. ויכול להיות שבתוניס ובג׳רבה לא היו תפוחים. אבל בינינו, גם אגס הוא קצת כמו תפוח וסילאן דומה לדבש, ולא ראיתי עדיין אף עדה או קבוצה שאימצה אל חיקה אגסים בסילאן במקום תפוח בדבש. (ואם זה יקרה – תזכרו של מי היה הרעיון).
אולי חבוש דומה מאוד חיצונית לתפוח, אבל אני חושבת שיש שם עוד עניין. אין מצב שזה רק זה. החבוש הזה, המסכן הזה, עם שם כזה, שלא צופה לו שום עתיד מזהיר, הוא פרי קשה, נוקשה ועקשן (נסו לנגוס בו חי ותעדכנו על מצב השיניים). הוא זקוק להרבה חום והרתחה לזמן ארוך עד שלאט־לאט הוא מתרכך וגוונים עמוקים של אדום שוטפים אותו. ורק בליווי של לא מעט סוכר ועוד כמה דברים טובים, הוא הופך לריבה מדהימה שמחליקה בגרון ומרחיבה את הלב.
והרי מדובר בסימנים לשנה החדשה, אז אולי הריבה הזו היא הסימן שגם דברים קשים, אפילו בלתי אפשריים – יכולים להתרכך להם בהדרגה ואפשר להמתיק עם קצת (או הרבה) חום ואהבה, ולהפוך אותם לאט־לאט למענגים ומשמחי לב.
