רבי שלום שבזי, גדול משוררי תימן, נולד ב־1619. המהדיר נזהר במילותיו וציין את שנת מותו "אחרי 1680"; יש המפליגים ומציינים שזכה לאריכות ימים ונפטר בשנתו המאה. הוא הותיר אחריו כשמונה מאות וחמישים פיוטים. אלה הועתקו במאות כתבי יד, ובעשרות השנים האחרונות נדפסו חלקם במסגרות מגוונות, אולם טרם זכינו למהדורה מחקרית מלאה ומוקפדת של כלל פיוטיו כדי שאפשר יהיה להעריך את מפעלו הספרותי, שהיה בה בעת גם מפעל תרבותי וחינוכי רב־השפעה.
פרופ' יוסף יובל טובי נטל משימה זו על עצמו, ובשנים האחרונות הוא שוקד עליה עם צוות עוזרים מעולה. פרופ' טובי הוא גדול חוקרי תימן שבינינו, וידיו רב לו במקצועות המגוונים שבמדעי הרוח. עיקר מומחיותו בשירת ערב וישראל בימי הביניים, ועשרות שנים הורה את שתיהן באוניברסיטת חיפה. אין אפוא מתאים ממנו למפעל כה גדול ומאתגר. הכרך שלפנינו הוא הראשון בסדרה, ואם הוא מסמן את המגמה יש לברך על המפעל ועל הסדרה גם יחד. גילוי נאות: אני חבר במועצת המערכת האקדמית של תימא.
תלמידי חכמים ובעלי בתים
טובי הקדים מבוא קצר לכרך, ככל הנראה משום שייחד כבר מחקרים מפורטים על חיי המשורר ויצירתו, ואלה ראו אור לפני כארבע שנים בכרך נפרד. עיקר הספר הוא מהדורה ובה 242 פיוטים, ממוינים מיון כפול: לחטיבות – ימות החול והשבת, שלוש רגלים, הימים הנוראים – ובתוכן ל־23 קבוצות משנה נושאיות. כבר עיון בעמודי התוכן המפורט מלמד על גיוון עצום בנסיבות שבהן שוררו את הפיוטים – במהלך התפילה, בברכת המזון, בברית מילה, אפילו בשחיטה – ובסוגות הספרותיות (הללות, בקשות, מספדות, מעמדות). לשון אחר: הכותרת "פיוטים ושירים" מתפקדת כשם משפחה ובה הרבה בנות ובנים, ולכל אחת ואחד מהם שם פרטי.
לצד פיוטי יום הכיפורים באו שתי קבוצות משנה: סליחות ומָרָנוֹת. המרנות הן סוגה לעצמה, הפותחת במילה מָרָן ולשונה ארמית, ובזה הן נבדלות משאר הפיוטים שלשונם עברית או ערבית. טובי הוסיף תרגום עברי אחרי כל פיוט כזה, כשם שתרגם את כל בתי השיר שבערבית. בסוף הכרך נדפס שיר אחד לפורים.
כנהוג במהדורות מדעיות לשירים ולפיוטים, אף כאן בא בתחתית כל עמוד מנגנון הערות ובו זיהוי המקורות המקראיים, התלמודיים, המדרשיים והמאוחרים יותר של כל מילה או צירוף לשון, וכן ביאור קצר. טובי נקט כאן דרך כפולה: מצד אחד קיצר מאוד בביאוריו, ומצד אחר התייחס לכל פיוט כאל יצירה עצמאית, שהבנתה אינה מותנית בקריאה רצופה, ולכן יש פירושים החוזרים פעמים רבות. לכרך נלוו חמישה מפתחות שהם כלי עזר מועילים ולעיתים אף חיוניים.
השימוש בשלוש לשונות קורע צוהר אל עולמם התרבותי של יהודי תימן ומסייע לזהות שלפיוטים היו כמה קהלי יעד, שהרי הארמית הייתה מוכרת בעיקר בקרב תלמידי החכמים. חלק מהחריזה מתברר רק מתוך מוּדעוּת לאופני ההגייה שהילכו בתימן, ואלה היו שונים מן הרווח בקהילות אחרות.
עיון בביאורים המלומדים חושף טפח ממקורות היניקה של שבזי ובהם המקרא, תרגום אונקלוס לתורה, תרגום יונתן לנביאים, התלמודים, מדרשי ההלכה והאגדה, אותיות דרבי עקיבא, רש"י על התורה, ספר יצירה, כתבי הרמב"ם והזוהר. אלה מלמדים לא רק על עולמו הרוחני אלא גם על עולמם הרוחני של קוראיו, אשר גם אם לא הכירו את כל החיבורים הללו מתוכם, הכירו את חלקם, יותר ופחות, והתוודעו לעולם המושגים והדימויים המשוקעים בהם.
לשון אחר: המשלבים הלשוניים שנקט שבזי, דימוייו וסמליו, הם בבואה גם לעולמם התרבותי של יהודי תימן. בניגוד לדימוי חביב אך מוטעה לחלוטין כאילו כל יהודי תימן היו מלומדים, האמת הייתה שונה בתכלית: רובם המכריע נאלצו לסייע בפרנסת משפחות־המוצא שלהם כבר בהיותם ילדים, ומשבגרו היה עליהם לעמול קשה כדי לפרנס את המשפחות שהקימו. הרוב המכריע למד שנים מעטות כילדים. העושר התרבותי המהדהד מפיוטי שבזי רומז לכך שגם בלא מערכת סדורה ורציפה של לימוד, היה עולמם של יהודי תימן עשיר.
"הלא זה יום הדרנו"
כעת אעיר ואסב את תשומת הלב לממצאים אחדים שלכדו את עיני ואשר אני מקווה כי ימצאו חן ויעניינו ציבור רחב, גם אם אינו מומחה לשירה ולפיוט. בסוגת הבקשות בספר יש תשע בקשות. הארוכה שבכולן (139 שורות) כתובה ערבית־יהודית, ויש בה כינויים רבים לא־ל שמקורם בתרבות הרוב, היינו באסלאם – בקוראן ובספרות ההגות. אף אם הספיגה הייתה עקיפה, כלומר משמיעה ולא מקריאה, היא מאשרת ממצא מוכר מכל גלויות ישראל: הקהילות היהודיות לא חיו בתוך בועה תרבותית אלא ספגו מסביבתם והשפיעו עליה, בגלוי ובסמוי, במישרין ובעקיפין.
לשון שבעת המספדות עברית, וכולם חרוזים בקפידה. בכולם לא נקב המשורר בשם המנוח, ואפשר אפוא שלפחות מקצתם היו מספדות גנריים, שיכלו לקוראם או לשוררם בימי האבל על יותר מאדם אחד. מיד אחרי המספדות באו שבעה מעמדות. טוב היה עושה טובי לו הסביר אפילו בקצרה במה נבדלו אלה מאלה בשימושם, שכן צורתם דומה.
פיוטי השבת מלמדים שהשבת נועדה לא רק למנוחה אלא גם כיום לימוד והתעלות אינטלקטואלית ורוחנית. הרושם הזה עולה מכמה פיוטים, ואם כך גם הוא משקף לא רק את כושרו הפיוטי של שבזי אלא את עולמם התרבותי של יהודי תימן.
מבחינה כמותית בולטות ההללות (54 פיוטים) ופיוטי יום הכיפורים: 22 פיוטים ואחריהם 53 סליחות ועוד 13 מרנות. אלה מלמדים על צביון מיוחד שהעניק (או שיקף?) שבזי ליום הזה. חלק משיריו אינו ממוען לאל כדי שיסלח לחוטאים אלא לבני האדם. הנה דוגמה:
אֱוִיל מַבְאִישׁ/ הֱיֵה נָא אִיש/ נַחְפְּשָׂה אֶת דְּרָכֵינוּ // וְנִתְכּוֹנֵן / לְהִתְבּוֹנֵן / לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אֱלֹהֵינוּ // בְּזֶה הַיּוֹם / יְהֵא פִּדְיוֹן / לִרְפוּאַת מַחֲלָתֵנוּ // וְהַשָּׁבִים / נִצָּבִים / יְהֵא שָׁלוֹם בְּעִירֵנוּ // דְּעוּ וּרְאוּ / וְהִמָּצְאוּ / בְּנֵי יַעֲקֹב שְׁבָטֵינוּ // וְנִתְוַדֶּה / לְצוּר פּוֹדֶה / וְיִמְחֶה אֶת פְּשָׁעֵינוּ // יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ / יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ (עמ' 357).
וכן:
אֱמוּנֵי לֵב הִתְוַדּוּ / בְּיוֹם כִּפּוּר וְהִכּוֹנוּ // וְנָאוֵיכֶם בְּטוֹב פִּקְּדוּ / וְשׁוּבוּ אֶל אֱלֹהֵינוּ // וְעַל קַו הָאֱמֶת עִמְדוּ / וְהַגִּיהוּ לְחָשְׁכֵּנוּ // וְאַל תִּשְׁגּוּ וְתֶחֶרְדוּ / הֲלֹא זֶה יוֹם הֲדָרֵנוּ // יָהּ תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ / עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ (עמ' 369).
טובי הֵעִיר אל נכון: "הדרנו – כבודנו, והכוונה שיום זה הוא זכות לישראל לכפר על עוונותיהם". בניגוד לרוב פיוטי היום בהרבה קהילות, שמודגש בהם הצד השפל, החלש והבוגדני שבאישיות, שבזי הדגיש דווקא את כוחו הייחודי של כל אדם ליטול אחריות לחייו ולעצבם מחדש, באופן ראוי יותר. ודוגמה נוספת: "זְעוּם הַלֵּב אַל תֵּרָדַם / קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ // אֲשֶׁר חַסְדּוֹ לְךָ קָדַם / וְשִׂים שִׂכְלְךָ וְנַפְשֶׁךָ // בְּטִפַּת לֹבֶן וְאֹדֶם / הֶעְמִיד בִּנְיָנֶךָ // וְרוּחוֹ תַּנְהִיגְךָ / בְּתוֹךְ חוּצוֹת וּרְחוֹבִים" (עמ' 382).
גזירת העטרות והחורבן
במקומות אחדים צוין בשולי כתבי היד מה הרקע לכתיבת הפיוט. הסליחה ליום הכיפורים, הפותחת במילים "אַיֻּמָּה רַצִּי בַּעֲדֵנוּ/ כִּי יְקָרֵנוּ הֻשְׁלַךְ// פֶּרֶא גָּזַר עָלֵינוּ/ יוֹם בְּתוֹךְ תֵּימָן מָלַךְ" (עמ' 423), נכתבה בעקבות חורבן בתי הכנסת עם "גזירת העטרות" שאירעה בשנת 1667, ובה נאסר על היהודים לחבוש מצנפות על ראשיהם והם נאלצו להסתובב בראש מגולה. לאחר בקשות רבות מהאימאם הותר ליהודים לחבוש כובע קטן על ראשם, שסביבו קשרו חתיכת בד קטנה בשם "מצר". כאמור, בעקבות הצו חרבו בתי כנסת רבים.
הסליחה "אִישׁ אֱמוּנוֹת קוּם וְהִתְעוֹרֵר/ אִם יֵשׁ בְּלִבֶּךָ תְּבוּנָה" נכתבה בעקבות גזירת העטרות וגלות מַוְזַע כעבור שנתיים (1679), אירוע טראומתי בתולדות יהודי תימן. גלות זו מהדהדת בסליחה נוספת, שבה נאמר, בין השאר, "הוּא וַהֲמוֹן חֵילוֹ הָמָה / פִּזַּר קְהָלִי בַּאֲדָמָה". בסליחה התוכפת, הפותחת במילים "עוּרִי גְּבֶרֶת שְׁחַרְחוֹרָה" נכתב בכותרת לשיר: "לאלשבזי. ולה איצ'א (=ולו גם כן; כלומר זה פיוט נוסף שלו) על שפשטו בני ישמעאל בגדי ספר תורה והשליכוהו ערום אצל מלכם וגזר שמד עלינו או נלך ארצינו קודם הקץ".
בסליחה "שְׁאֵרִית עַמְּךָ יָהּ מְקַוֶּה חַסְדְּךָ" בא: "יָשַׁב בִּפְנִים / וְהֵם בַּחִיצוֹן" (עמ' 504), ועל כך העיר טובי: "לאחר ששבו יהודי תימן מגלות מוזע הותר להם להתגורר רק מחוץ לחומות הערים, בעוד המוסלמים גרים בין החומות". והנה, האסון הנתפס עד היום כקו שבר בתולדות יהודי תימן ובתודעתם, שימש בידי הפייטן גם מנוף להבעת תקווה להיפוך הגורל: "יָעִיר גְּאֻלָּה בְּאֶתַּתְקַץ" (עמ' 535, שו' 85). אתתקץ היא שנת 1679. הרעיון המוכר מן המדרש, ולפיו ביום שחרב המקדש נולד המשיח, מהדהד אף כאן. בכל אלה יכול הקורא הרגיש לחוש ב"דופק החיים" של יהודי תימן בימיו של רבי שלום שבזי, וכיצד מפעלו הספרותי נועד, בין השאר, להעניק משמעות לאירועים קשים שחוו בני דורו.
כל מה שהבאתי כאן הוא מעט לא מהרבה, אלא משפע עצום. דומני שדי בדוגמאות הללו להטעים את הקוראים איזה עושר אצור בכרך הגדול הזה, ובו רק כרבע מכלל שירי שבזי ופיוטיו. לכשיושלם מפעל זה יֵדע הציבור יותר לא רק על שירת שבזי אלא גם על קורות יהדות תימן לפני יותר משלוש מאות שנים. מפעל זה, כמו רבים אחרים שעניינם קהילות אחרות, יצמצם את "החור השחור" האופף פרקים חשובים בתולדות קהילות ישראל באשר היו, ויסייע ביד כל מי שחפץ להכיר את תרבות עמו במלוא היקפה, יהיה מוצאו אשר יהיה.
