דומני שספרו החדש של פרופ' זהר עמר הוא הראשון מבין מחקרי המקדש הרבים שלו שאינו עוסק בבוטניקה או זואולוגיה. המשימה שעמר נטל על עצמו היא פשוטה, אף שביצועה אינה פשוט כלל וכלל: תיאור ההיבטים הכלכליים בפעילות המקדש, תוך שימוש בכל הספרות המצויה בידינו לשם כך – תנ"ך, ספרות חז"ל, ספרות חיצונית, ספרות רבנית וספרות מחקרית לגווניה. התוצאה מרהיבת עין – פסיפס של מקורות ושברי מקורות מתחומים רבים, שיוצרים יחד תמונה משותפת ואחדותית. עיקרו של המחקר פורסם לפני כעשור בכתב העת התורני "מעלין בקודש", ועליו נוספו עדכונים והיבטים רבים נוספים שמתפרסמים כעת לראשונה.
אחדותית אמרנו, כי אצל עמר המקורות השונים אינם צרים זה לזה, אינם מאיימים, אלא מעשירים זה את זה ושוכנים יחד בשלום ובנועם, ללא ספקולציות והשערות רחוקות המאפיינות לעיתים את החוקרים העוסקים בריאליה המתוארת בספרות חז"ל. הנחת המוצא של עמר היא שגם מקורות שאינם עוסקים במישרין ב"כלכלת המקדש" אוצרים בתוכם מידע רב־ערך על תחום זה, במתכוון ושלא במתכוון, ויש להשתמש בכולם לצורך שחזור המציאות החיה מזמן הבית.
מי שאינו מכיר את פרופ' עמר עשוי לתהות: מה לדליית הידע על כלכלת המקדש, ולחוקר ששקוע עמוק במדעי היהדות ובשילובם עם מדעי החיים? אך בעצם, כשעוקבים אחרי רשימת פרסומיו של עמר, מבינים שאין מתבקש יותר מלהטיל מלאכה זו על מי שכבר כתב בעמקות על תולעת השני (ואף אחראי על גילויה המחודש), התכלת, הארגמן, אבני החושן, לחם הפנים, הקטורת, פרה אדומה ונושאים נוספים, ואף ביצע ניסויים מעשיים רבים בתחומים אלה.
ככל שמתרבים פרסומיו של עמר, הולך ומתחזק אצלי הרושם שפרסומים אלו מקרבים אותנו ליום שבו "מדעי המקדש" יוכרו כדיסציפלינה עצמאית, רב־תחומית, ברבנות או באקדמיה (ושמא בשניהם?). הספר שלפנינו הוא שלב נוסף בדרך לכך, ועמר עצמו משייך את ספרו לתופעה הציבורית של התגברות "תודעת המקדש", כלשונו: "זכה דורנו שבו החלה תודעת המקדש לפעֵם ולהתרחב במעגלי ציבור רבים. מציאות זו מתבטאת בריבוי פרסומים אקדמיים ותורניים, בשיח הלכתי ער ובפולמוס דתי ופוליטי רגיש ותוסס".
יהדות וישראליות
הספר מחולק לשלושה חלקים: קורבנות הציבור, קורבנות היחיד, ירושלים כעיר המקדש. שני החלקים הראשונים מוקדשים לניסיון לתאר, על סמך המקורות השונים, את היקף הפעילות השנתית במקדש, את העלויות שלה ואת מקורות המימון. החלק השלישי אינו נוגע במישרין לכותרת ה"כלכלית" של הספר, והוא עוסק בהיבטים חומריים שונים שאפיינו את ירושלים בזמן הבית, בעקבות היותה עיר המקדש המתייחדת במאפיינים כמו הקפדה על טהרה, צורך במקורות מים, היערכות לאירוח ציבורי של מאות אלפי אנשים, תקנות סניטציה ואקולוגיה הנוגעות למקדש ולעיר כולה, ועוד ועוד. אולי יש להסביר את שיוכו לכותרת "כלכלת המקדש" על ידי פירוש המילה "כלכלה" כמתארת את מכלול החיים והעמדתם, ולא רק את ההיבט הפיננסי, כמשמעותה בשיח העכשווי.
בין השאלות שמקבלות מענה בספר: כמה קרבנות ציבור הקריבו מדי שנה? מהי כמות המלח, השמן והיין שנדרשה לשם כך? כמה כסף זה עלה, וכמה מחציות השקל של תורמים נדרשו כדי לממן זאת (מישהו ניחש שהתשובה תהיה בין 51,612 ל־360,000?)? אילו מקורות מימון נוספים עמדו לרשותם של גזברי המקדש? אילו קרבנות הקריבה משפחה ממוצעת בעלייתה לרגל? מה פשרם של מתקני הרחצה הרבים שנמצאו בחפירות ירושלים (רמז: לא רק טהרה)? מאיפה הביאו בהמות למקדש, ובאיזה גיל הביאו אותן? ועוד שאלות רבות מסוג זה.
ומירושלים הקדומה והקדושה לירושלים של ימינו. בתקופה שבה נדמה כי העם היושב בציון נקרע בין בעלי זהות יהודית לבעלי זהות ישראלית, ישנו תפקיד מכונן לאנשים שמסוגלים להחזיק ולחזק את שתי הזהויות הללו בו־זמנית, ובכך ללמד על עומק הקשר שביניהן. אנשים כאלה מאחדים את העם, ובמפעליהם מבססים את ההכרה בכך שהיהדות זקוקה לישראליות, והישראליות זקוקה ליהדות.
זהר עמר הוא אחד מהאנשים הללו. לא תוכלו לומר על מחקריו שאינם יהודיים – שהרי הם עוסקים בלב ליבה של העשייה התורנית־הלכתית בתקופת התנ"ך ובעיקר בתקופת חז"ל, נכתבים מתוך שליטה מרשימה והערכה רבה לספרות חז"ל ולספרות הפסיקה לדורותיה, ולא פעם אף מוגשים לפני החשובים שבפוסקי ההלכה, הנדרשים ל"נפקא מינה" העולה מהם. ועם זאת, גם לא תוכלו שלא להודות בתרומתם למחקר המדעי הטהור ולזהות הישראלית, שהרי הם עוסקים בנושאים אקדמיים מובהקים.
עמר מרבה לפרסם בכתבי עת אקדמיים כגון "קתדרה", "ארץ ישראל", "קדמוניות", "חידושים בחקר ירושלים", וכן בכתבי עת מכובדים בחו"ל, ואף מרבה להשתמש בחומרים מכתבי עת אלה. רבים מאזכוריו מתייחסים לפרסומים מהשנים האחרונות ממש, ומבטאים את ההתקדמות שבהיכרות הישראלית המתחדשת עם ירושלים המקדשית. זהו מחקר המכונן ומבטא שילוב של יהדות וישראליות, ומהווה קלף מנצח כנגד הניסיונות הרבים, מכאן ומכאן, להפריד ביניהן.
לינה מחוץ לעיר
אסיים בכמה הערות נקודתיות: בספר מתואר פער במחיר השמן בין קיסריה לגוש חלב (עמ' 27), ונכתב שהפער הוא פי 20 (בקיסריה יקר יותר), אך לכאורה מהנתונים שהובאו שם עולה שהפער הוא פי 10 בלבד. בעמ' 116 נכתב, כמסקנה מהתוספתא והמדרש האוסרים להשכיר בתים ומיטות בירושלים: "כלומר, הבתים, המיטות והמצעים היו במעמד של הפקר, ונדרש פתרון שיסדיר בעיה זו ויעניק דמי שירות לבעלי הבתים". לעניות דעתי, איסור השכרה עדיין אינו הפקר במובנו הפשוט, למרות התימוכין שמביא עמר לדבריו מתשובת החתם סופר (ב,רלד; והשוו ללשון הר"ן נדרים ל,א ד"ה ואשה, הרואה בקידושי אישה סוג של זכייה בהפקר). התיאור שהובא שם, "היו לנים ברחובה של עיר", אינו מתייחס לירושלים, כפי שאפשר להבין מהשימוש בו בהקשר לתיאור הלינה בעיר, אלא ללינה ב"עיר של מעמד", במהלך מסע העלאת הביכורים לירושלים.
אף הקביעה המובאת שם, שמבחינות מסוימת נחשב התחום שמחוץ לחומה ל"ירושלים המורחבת", אינה ברורה לי. המקור שמצוין לה הוא משנה (מעשר שני ה, ב) המתארת תקנה בעלת שני שלבים: בשלב ראשון, בתקופת בית שני, תיקנו שכרם רבעי במרחק של יום ומטה מירושלים לא ייפדה בכסף אלא יועלה בשלמותו לירושלים, כדי לעטר את שווקיה בפירות. בשלב שני רבו הפירות ולכן התירו לפדות בסמוך לחומה, וכתבו מפרשי המשנה שהכוונה היא שאפילו פירות הסמוכים לחומה אפשר לפדות לכתחילה ואין חיוב להעלותם לירושלים. בכל זה אינני מוצא תימוכין להרחבת הקדושה אל מחוץ לחומה. לעומת זאת יש לציין מקורות אחרים המעניקים לגיטימציה מלאה או חלקית ללינה מחוץ לחומה בימי הרגל: רש"י (פסחים צה, ב ד"ה טעון), ר' אברהם אבן עזרא (דברים טז, ז) בשם "יש אומרים", ובדורנו הרב ישראל אריאל (מחזור המקדש לפסח עמ' 46-45, ומחזור המקדש לשבועות עמ' 14).
עמר עצמו מתאר את מחקרו כסנונית לראשונה לקראת העמקה ממוקדת בהיבטים פרטניים שונים של "כלכלת המקדש". יש לקוות כי לא ירחק הזמן, והסנונית תמצא עצמה מוקפת בחברים רבים.
הרב הראל דביר הוא מחבר הספרים "לקראת מקדש" ו"פסח לה'"
