בסצנה מכוננת בסרט "האביר האפל", הג'וקר, הנבל הראשי, מניח שני מטעני חבלה בשני מקומות שונים בעיר וקושר אליהם את התובע המחוזי הארווי דנט ואת החברה שלו (וחברתו של באטמן לשעבר), רייצ'ל. הג'וקר מספר על כך לבאטמן, ונותן לו את שתי הכתובות של שני הקורבנות, דקות בודדות לפני שהמטענים עומדים להתפוצץ. באטמן יודע שיש לו זמן להציל רק אחד מהם, בוחר בכתובת של רייצ'ל ונוסע אליה במהירות מסחררת על הבאטמוביל שלו. כשהוא מגיע ברגע האחרון הוא מגלה שזו הייתה הכתובת שנמצא בה הארווי דנט. הג'וקר שיקר, ורייצ'ל עצמה נהרגת בפיצוץ שקורה באותו הזמן בצד השני של העיר.
חייו של הארווי דנט ניצלו אבל הוא מאבד את שפיותו, יחד עם חצי מהפרצוף שלו, ויוצא לנקום בכל מי שקשור איכשהו לרצח – פושעים ושוטרים גם יחד. וכאן מגיע הטוויסט: בכל פעם שהוא מוצא את אחד האשמים הוא לא הורג אותו מיד אלא מטיל מטבע שצד אחד שלו נחרך בפיצוץ. אם הוא נופל על צידו השלם, האשם משוחרר לחופשי, אבל אם המטבע נופל על צידו השרוף, הוא נהרג במקום. מידת האשמה והאחריות לא קובעת דבר, רק הגורל העיוור ומטבע מזויף של דולר אחד.
ההתנהלות של הארווי דנט (שנודע בהמשך בכינוי "דו־פרצוף") היא אחת הדוגמאות הבולטות של "פליפיזם", פילוסופיית חיים המקדמת קבלת החלטות באמצעות הטלת מטבע. זו פילוסופיה שלא מתקבלת כל כך על הדעת במבט ראשון, עד ששמים לב שזה בדיוק מה שעושה הכוהן הגדול ביום הכיפורים. כשעומדים מולו שני שעירים זהים לחלוטין, במראה ובקומה ובדמים, והוא חורץ את גורלם באמצעות הטלת גורל בקלפי, האחד לשם והאחד לעזאזל. כשרבי נחמן מתאר את הרגע הזה, ב"מעשה ממלך עניו", הוא טוען שהגורל מלמד "שהמדינה כולה מלאה שקרים מתחילה ועד סוף". ואכן, הבחירה של הארווי דנט משקפת ייאוש עמוק. כל הסיפור עם מטעני החבלה המחיש לו שבחירה רציונלית היא דבר בלתי אפשרי בעולם של כאוס ושקרים. לפעמים אדם עושה כמיטב יכולתו כדי לבחור בדבר הנכון, ובסוף יתברר שהדברים הלכו בדיוק לכיוון השני. לכן הוא בוחר בדרך של גורל, של התכופפות מודעת ליד המקרה, אל מקום שבו שוב אי אפשר להתאכזב כי אין שום ציפיות.
זה לא מקום טוב, אני מנסה לשכנע ברגעים אלו ממש את הבת שלי, שמתייסרת בהחלטה קשה ומבקשת שאביא לה כרך של איגרות הקודש על מנת שתפתח אותו בדף אקראי ותעשה מה שכתוב. את כבר אדם בוגר, ואסור לך להשליך את ההחלטות שלך על מישהו אחר. אך הייאוש הזה מהשליטה האנושית הוא גם קצת הכרחי. ימי הסליחות של אלול, כמו עשרת ימי תשובה, הם ימים שכל עניינם קבלת אחריות. אחד היסודות של התשובה הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו. אבל דווקא בשיאו של יום הכיפורים אנחנו מבקשים גם לשים לאחריות הזו גבולות. יש גבול לשליטה שלנו בנסיבות החיים שלתוכם נולדנו; יש גבול לאפשרות לחרוג מן הנורמות שהנחילו לנו הסביבה והחברה; יש גבול לתוכניות ולחשבונות; יש גבול למה שיכולנו לעשות אחרת. האשמה שלנו אינה מוחלטת. יש לנו אומנם בחירה חופשית אבל היא לא בלתי מוגבלת.
הפליפיזם היא פילוסופיה שלא מתקבלת כל כך על הדעת במבט ראשון, עד ששמים לב שזה בדיוק מה שעושה הכוהן הגדול ביום הכיפורים, כשעומדים מולו שני שעירים זהים לחלוטין
הגורל של יום הכיפורים לא רק מקל מעלינו את יראת העונש אלא גם מציב אותנו בעמדה אחרת מול החטא. אנחנו לא רק פועלים אקטיביים שבוחרים בחירות ומקיימים אורח חיים. החטאים, והחיים בכלל, הם גם משהו שקורה לנו, סיפור שמסופר באמצעותנו, ניגון שמתנגן דרכנו. במרחבים העצומים שמעבר להישג ידנו לא שולט כאוס ריקני המהדהד את צחוקו של הג'וקר, אלא חמלה גדולה וחסד וסליחה והבנה של מי שיודע יצרם כי הם בשר ודם. החטא הוא לא מקור אשמה בלבד אלא גם כאב לכאוב אותו, צער להתאבל עליו. והיכולת לשנות ולתקן זקוקה גם לרגע של הישענות, של התמסרות, של הכרה בכך ש"בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו".
