רק בשנים האחרונות הבנתי שגדלתי במדינה ניצולת טראומה. נולדתי שלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, כך שכל ילדותי הייתה רוויה ברמזים למלחמה הנוראה: הילדוֹת בשנתון מתחתיי שנקראו "מיה", ראשי התיבות של המלחמה; יתומי צה"ל שפגשתי בבית הספר; תרגולי האזעקות; הצו שקיבל אבי באמצע הצום ונתחב בבהלה לאלבום, כך שהציץ אליי תמיד בין תמונות ינקותי. ידעתי כמובן שהייתה מלחמה, אך רק בדיעבד פענחתי מתוך הרמזים הללו את התופת שנחבאה מאחוריהם. המבוגרים שסביבי עשו הכול כדי שאני ובני דורי לא נתמכר לחרדות.
זה נכון לא רק בנוגע למלחמה ההיא. הרי רק מעט לפני כן התחוללה מלחמת השחרור. במלחמת יום הדין נהרג אחד מכל אלף יהודים ישראלים; במלחמת השחרור נהרג אחד ממאה. ניצולי מלחמת העצמאות התערבבו בילדותי ברחובות עם ניצולי השואה, רבים מהם עם מספרים על היד. נראה לי אז נורמלי שדודה פ' הזקנה לוקחת בכל ארוחה פולקע, עוטפת אותו בשתי מפיות ומכניסה לארנק, על כל צרה שלא תבוא. רק ממרחק השנים אני מבין עד כמה התאמצו הוריי וחבריהם כדי שאני וחבריי נגדל באווירה תומכת ולא חרדתית.
למדינת ישראל של שנות ילדותי היו כל התירוצים שבעולם להתמכר לטראומה: לטראומה של השואה, לטראומה של המלחמה הזו או לטראומה של המלחמה ההיא. תושבי המדינה הצעירה בחרו לצמוח מתוך הכאבים הללו, ולא להתמכר להם – ועל כך תודתי להם. כשאני והמלחמה היינו בני ארבע, שר אלי גורנשטיין בפסטיבל הילדים את מילותיו האופטימיות של שייקה פייקוב: "לארצי יש יום הולדת. אתם ודאי יודעים, אתם ודאי זוכרים, שהיא כבר בת שלושים… עם עירך ירושלים נשמח ונתחדָש, ונקווה שבימינו ייכון בית המקדש… נשיר ונאחל, שכה ירבו ימייך, ושוב לא ניכשל". זו לא הייתה הדחקה, אלא החלטה נחושה לצמוח מתוך הכישלון.
אך בשלב מסוים זה השתנה. בשנות השמונים החלו הישראלים לחטט במרץ בפצע של מלחמת יום הכיפורים. לא כדי להתמודד עם הטראומה הזו באופן בריא ולרפא אותה, אלא לפצוע במכוון שוב ושוב את הגלד, באופן שמקשה עליו להתרפא. לא נגמלנו מההרגל הזה עד היום. בכל שנה מתפרסמים עוד חומרי ארכיון קשים על המלחמה, עוד הקלטות של רשת הקשר, עוד האשמות נוראות ועוד השמצות כואבות. האם מדובר בעיסוק עיתונאי טבעי ומתבקש? אפשר לראות עד כמה ההרגל הזה יוצא דופן אם נשווה אותו להזנחה הגורפת של מלחמת ששת הימים, שאף אחד לא טורח לפרסם עליה בכל שנה חומרי ארכיון. הפכנו את המחדל של מלחמת יום הכיפורים לנקודת הציר של זהותנו הלאומית, שאיננו מסוגלים להתעלות מעליה.
הרמב"ם פסק שאדם צריך לחזור ולהתוודות בכל שנה גם על חטאיו בעבר הרחוק. לעומתו, רבנו יונה הזהיר שאדם כזה עלול להתמכר לעונג הצורב של החיטוט בעבר, על חשבון ההתמודדות עם האתגרים האמיתיים של ההווה. אני חושש שזה בדיוק מה שקורה לנו בנוגע למלחמת יום הכיפורים. יותר מזה: אחרי המלחמה אמר הנשיא אפרים קציר: "כולנו אשמים", אך התפיסה הרווחת התקבעה די מהר על התפיסה ש"הם אשמים" – ולכל אחד יש ה"הם" שלו. כך שאין מדובר אפילו בהכאה על חזה עצמנו, אלא בהכאה על חזה הזולת בנוגע לחטאיו בעבר הרחוק, כתחליף להתמודדות עם הכשלים שלי־עצמי בהווה הבוער.
מאז מלחמת יום הכיפורים עברנו שתי מלחמות בלבנון, שתי אינתיפאדות, הסכמי שלום עם מדינות ערב, עלייה מרוסיה ועלייה מאתיופיה, את הסכם אוסלו ואת ההתנתקות, את רצח רבין וגם את מאבקינו העכשוויים. יש לנו כל כך הרבה חומר למחשבה וחזיתות להתמודדות, ושאלת הקונספציה של דיין וגולדה בהחלט אינה הדחופה שבהם. אך הנה גם אני כותב על המלחמה ההיא, במקום על יום הכיפורים של ההווה.
הפכנו את המחדל של מלחמת יום הכיפורים לנקודת הציר של זהותנו הלאומית, שאיננו מסוגלים להתעלות מעליה
רחוקות ממני מילותיו של "שיר לשלום": "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים". אנחנו יהודים, ולכן אנחנו תמיד מביטים לאחור. הרב יעקב מדן לימד אותי שפניו של האדם המקראי היו מופנות תמיד כלפי העבר, ולכן התנ"ך קורא לעבר "לְפנים", או "ימי קדם" – מלשון "קדימה" – בעוד העתיד נמצא דווקא מאחוריו, ולכן נקרא "אחרית הימים". תמיד נמשיך להביט בעבר ולא נניח להולכים, אלא ניקח אותם עמנו. אך אחרי חמישים שנה, הגיע הזמן לתת לפצע המלחמה להגליד. צלקות שהחלימו יכולות להיות אות כבוד; אך שום דבר טוב לא יצמח מפצע שאין מניחים לו להירפא.
motzash.navon@gmail.com
