באחד מזיכרונות הנעורים שלי, אני מבלה עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה וחוזרת הביתה לקראת שלוש. אני מקווה למצוא בית ישן, אבל מוצאת שם את אבא שלי קורא עיתון. "יופי, חזרת?" הוא אומר לי, ואז מכבה את האור וצועד לחדר השינה. מעולם לא נתתי דעתי על המנהג הזה שלו, שקרה כל כך הרבה פעמים. אבל פעם שמעתי את אמא שלי מספרת עליו לדודה שלי, והיא אמרה שככה זה אצלם, "במשפחה שלנו יש ילדים שיוצאים ולא חוזרים".
את יהודה, הדוד שמעולם לא היה לי, הכרתי דרך תמונה קטנה בסלון. אבא היה נגד פינות זיכרון. הקצוות בסיפור על מותו במלחמה מעולם לא נסגרו עד הסוף. ידענו שהוא נלחם בקרבות הבלימה ברמת הגולן באזור נפח ושהטנק שלו נפגע. ידענו שאבא נסע לחפש אותו בקברי האחים, עבר ממקום למקום ולא מצא. ידענו שמישהו סיפר שהוא לא היה אמור להיות בטנק הזה, שהיה שם איזה חילוף של הרגע האחרון, אבל מה בדיוק קרה – את זה לא ידענו.
יום אחד, לפני חודש, התקשר אליי אלישיב רייכנר חברי לעיתון ושאל אם היה לי דוד שקראו לו יהודה. עניתי בחיוב. הוא שאל אם אני מכירה את כל הסיפור שלו, השבתי בחצי חיוב. ואז הוא השאיר אותי עם המשפט הבא: "דוד שלך החליף את אבא שלי בטנק".
באיחור של 50 שנה הרמתי טלפון לרב נפתלי רייכנר, אבא של אלישיב, וביקשתי ממנו לסגור בשבילי את הקצוות. "האמת", הוא סיפר לי, "לקח לי הרבה זמן, אולי כמה חודשים, להבין שאני בר־מזל שאני בכלל עומד על הרגליים. הייתי תלמיד בישיבת הר עציון. בהתחלה התגייסנו לצנחנים, אבל עברנו הסבה לשריון כי בצבא היו צריכים יותר טנקיסטים. את הדוד שלך, יהודה, שלמד בכרם ביבנה, הכרתי בהסבה הזו – הוא היה בנח"ל המוצנח והוסב לשריונר. יחד הצטרפנו לחטיבה 679, ואילולא עשו את ההסבה הזו לא היו חיילים שיקימו אותה. בדיעבד התברר שהם בעצם היחידים שעצרו את הסורים במרכז רמת הגולן".
"דוד שלך לא היה בצוות המקורי של הטנק", הוא המשיך לספר, "אנחנו הצטוותנו אליו במוצאי יום כיפור. חיכינו למפקד הטנק. המ"פ רצה שאת התפקיד שלי, טען קשר, ימלא מט"ק ששולט על הקשר בצורה מיומנת יותר. הוא ביקש שארד, והעלה מישהו אחר. בעלייה לרמת הגולן מי שהחליף אותי גם ירד, ודוד שלך עלה".
הרב רייכנר נשלח להילחם ברמה עם צוותים אחרים. רק אחרי המלחמה שמע שהטנק שבו היה אמור להיות נשרף, ורק אדם אחד הצליח לצאת ממנו בשלום. לאחר מכן התברר לו שגם טנק אחר שבו היה אמור להיות נפגע אף הוא. במשך עשרות שנים הוא לא דיבר על מה שקרה. "זו הייתה תקופה שאנשים לא דיברו. הרבה אנשים הרגישו אשמים על כך שניצלו והותירו את חבריהם מאחור. בדיעבד אני מבין שכולנו היינו סוג של הלומי קרב, ואני הסתובבתי כל השנים עם תחושה שהחיים שלי ניצלו פעמיים. לא רציתי לדבר על זה, עד שיום אחד באה כלתי ואמרה לי 'תגיד, אי פעם דיברת עם הילדים שלך על מה שקרה במלחמה?', ויום אחד כינסתי את כולם בסלון, הושבתי אותם במעגל וסיפרתי להם הכול".
"יום אחד התקשר אליי חברי לעיתון אלישיב רייכנר ושאל אם היה לי דוד שקראו לו יהודה. עניתי בחיוב. הוא שאל אם אני מכירה את כל הסיפור שלו, השבתי בחצי חיוב. ואז הוא השאיר אותי עם המשפט הבא: "דוד שלך החליף את אבא שלי בטנק"
כמה ימים לפני השיחה הזו יצא לי לצפות בסרט "גולדה", שמתאר את הימים שלפני ואחרי הצפירה הגורלית בצהרי כיפור מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטות. צפיתי בהרבה סרטים על המלחמה – הסיפורים של אבא הפכו אותי לפריקית של הפתעת 73'. אבל מכל התיאורים בסרט שמתמקדים בהתקפי החרדה של גולדה ודיין, תפסה אותי בעיקר האווירה שהייתה מסביב, של בלבול וחוסר ודאות. רק מול המסך הבנתי כמה התחושה באמת הייתה של להיות או לחדול. הקולות שנשמעים בסרט, של חטיבות שמבקשות תגבור ואין מי שיבוא להושיע אותן; של מפקדים שמתריעים שהמשימה שהם נשלחים אליה היא משימת התאבדות ובכל זאת יוצאים. דווקא שם, בסרט שהוא לא באמת סרט מלחמה, התחלתי להבין מה חוו הורינו בימים ההם, יכולתי להתחבר לתחושת חוסר הוודאות.
הרבה גורלות התחלפו במלחמה הזאת. הרבה גורלות נפגשים עכשיו. אבא שלי איבד אח. סבתא שלי איבדה בן. אני גדלתי בידיעה שהיו אמורים להיות לי בני דודים שמעולם לא נולדו. ופה במערכת, במרחק שולחן ממני יושב חבר שנולד מתוך חילופי הגורלות האלו.
לפני חודשיים יצא לי להיתקל בפוסט של חלי יעקבס, יזמית בתחום התיירות מהמגזר הדתי, שהייתה תינוקת בת שנה כאשר אביה נהרג במלחמה. "למות במלחמה זה קל", היא כתבה, "להישאר פה אחריה זה כבר קשה. במלחמת יום כיפור מתו בעיקר אנשים צעירים שהשאירו מלא ילדים קטנים שהיו אז בגילי 0-6, מה שאומר שיש עכשיו על המדף עשרות אלפי ילדים בני 50-60 שיש להם פנאי וכסף ומרחב להתמודד עם כל הנזקים וההלם והטראומה שהשאירה פה המלחמה. אליהם מצטרפים בוגרי המלחמה החיים וילדיהם של הפצועים ופגועי הנפש, וכך נוצרה סיטואציה שהילדים של חורף 73', יחד עם היתומים של 72' מובילים פה את מחאת הדגלים. הילדים שגדלו פה אחרי מלחמת יום כיפור חיו במדינה שהייתה בהלם ממנהיגיה, מהמערכות המסורתיות שבהן הם נתנו אמון ובשבר גדול של חלום. הם גדלו לתוך פצע ענק, וכמו פצועים רבים היו מוכנים לעשות כמעט הכול כדי שיהיה פה שקט. המאבק הזה על דמותה של המדינה פגש אותם באותה צומת של גיל חמישים. הילדים האלה, שעכשיו הם כבר אנשים גדולים, גדלו בתוך סביבה שאומרת שמנהיגות שלא דואגת להם היא מנהיגות שתביא למלחמה. הילדים האלה, שעכשיו הם אנשים גדולים, יודעים שמנהיגים ימכרו את האזרחים בשביל מנהיגותם. שמלחמות נגמרות אבל התוצאות שלהן לא".
מלחמת יום הכיפורים יכולה להיות טרגדיה שעל בסיסה נבנתה הספקנות במקבלי ההחלטות, אבל היא גם יכולה להיות מקרה הבוחן המעיד על כך שמדינות יודעות לשרוד מנגנוני קבלת החלטות שגויים אם אזרחיהן נשארים מלוכדים
יש הרבה היגיון בדבריה של יעקבס, והם בהחלט מבארים את התחושות הרגשיות וההיסטוריות שהתנקזו לתוך המחאה. אבל בהקשר הזה, אני מרשה לעצמי להאיר איזו נקודה נוספת – החוויה הרגשית של לוחמי מלחמת יום הכיפורים הייתה גם חוויה של בלגן וחוסר ודאות. "אני התארסתי בראש חודש אלול באותה שנה", סיפר לי נפתלי רייכנר, "לכן ביקשתי להשתחרר לתעסוקה מבצעית. בערב יום כיפור, קצת לפני שהחג נכנס, קיבלתי טלפון לחדר האוכל. מישהי מהחטיבה הודיעה לי שהבקשה שלי להשתחרר ממילואים אושרה. זה קרה 24 שעות לפני המלחמה. לא ידעו שם דבר וחצי דבר על מה שהולך לקרות".
עם הידיעה הזאת הלכו צעירים להילחם. עם תחושת הנבגדות הזו הם נכנסו לתוך הטנק ונעמדו בצריח. דוד שלי נהרג, אבא של אלישיב ניצל, אבל שניהם יצאו לקרב עם ידיעה פנימית פשוטה שלא משנה איזו פשלה קרתה שם בצמרת קבלת ההחלטות, שניהם מוכנים בכל רגע למות למען הארץ הזאת. וכשהם נכנסו לתוך העמדות שלהם הם לא שאלו אם הממשלה ששולחת אותם לשם זו הממשלה שהצביעו לה או לא. הם גם לא שאלו מי אשם והאם היה פה מחדל. הם יצאו להילחם בידיעה שאולי לא יחזרו.
"הניצחון במלחמה הזו הושג בזכות מ"מים ומ"פים שהיו מוכנים ללחום עד מותם", אמר לי רייכנר, "ואלמלא המוטיבציה שלהם אני לא יודע מה היה קורה. יש קבוצה לא קטנה של לוחמים יוצאי מלחמת יום הכיפורים שממש לא מחברת בין המחדל של המלחמה למחאה הנוכחית. הם סבורים שיש ערכים שהם מעל חקיקת חוק זה או אחר. השירות בצבא הוא חובה כלפי עם ישראל כולו ולא קשור לממשלה זו או אחרת".
מלחמת יום הכיפורים יכולה להיות טרגדיה שעל בסיסה נבנתה הספקנות האזרחית במקבלי ההחלטות. היא יכולה להיות הקטליזטור שהאיץ את התהליכים שאנחנו רואים היום, של אנשים שאיבדו אמון במערכת. של קצינים ומפקדים לשעבר שאוזנם כבר לא נאטמת למשמע המילה "סרבנות". אבל היא גם יכולה להיות מקרה הבוחן המעיד על כך שמדינות יודעות לשרוד מנגנוני קבלת החלטות שגויים אם אזרחיהן נשארים מלוכדים ומבינים את גודל השעה. כי מדינות שמתפרקות הן קודם כול מדינות שאזרחיהן איבדו את הדבק שמאחד אותם.
ביום הכיפורים הקרוב ייחתם גם גורלה של המדינה שלנו לחיים או למוות חברתי, לשרידות או להתפרקות. 50 שנה עברו, אך לעיתים נדמה שאנחנו עדיין שם, בחדרי הקריה האפלוליים, יושבים סביב שולחן אליפטי עם בורקס ורוגלך ודנים האם לגייס את כל המילואים או את חציים בזמן שהסורים והמצרים כבר על הגדרות.
גמר חתימה טובה, לנו ולמדינתנו.
rachelm@makorrishon.co.il
