איי אייי איייי, הרבה זמן לא יצא לי להגיע ליום הכיפורים כשאני כל כך לא מוכן, וכל כך לא מסונכרן, וכל כך לא מפוקס, וכל כך לא מחובר לעצמי. כל חודש אלול התפספס לי, הכיסופים התחלפו בחרדות, הגעגועים התחלפו בכעס ובייאוש, החיים התנפלו עליי, דירה חדשה שכונה חדשה חברים חדשים גן חדש לנח בית ספר חדש לחיה, עד עכשיו לא ראיתי חצב אחד פורח.
אבל היה רגע אחד של חסד, בתוך כל הימים הטרופים והצפופים האלה, ואת הרגע הזה אני רוצה לכתוב, ביום הקדוש והנורא הזה, את הרגע הזה אני רוצה לאהוב עכשיו. ומעשה שהיה כך היה. לפני שבועיים בערך נסעתי להרצאה בירושלים, ובדרך, בעליות הצפופות של כביש אחת, הרכב שנסע לפניי בכביש האט פתאום את הנסיעה, הדליק אורות מצוקה, ולבסוף עצר במקום, ככה, באמצע הכביש! ואני חשבתי שהוא נתקע או משהו, אז פתחתי את החלון כדי לצעוק לו אם הוא צריך עזרה, ופתאום ראיתי את הנהג שהיה ברכב לפניי יוצא מהאוטו, וניגש למחיצת הבטון הזו שבאמצע האוטוסטרדה ומרים מהכביש חתלתול קטנטן! פיצי פיצקי ממש! וואו זה היה כל כך מרגש, הבחור הצעיר הרים את החתול מהכביש ולקח אותו לרכב, ואני הוצאתי את הפלאפון וצילמתי אותו והתרגשתי נורא.
ההרצאה עברה בשלום, ובסופה כתבתי פוסט קטן ורגשני על הרגע היפהפה הזה, שהתרחש בכביש אחת, והפוסט שלי, עם התמונה של הבחור המתוק, זכה להרבה תגובות והרבה שיתופים ברוך השם, יש הרבה אוהבי חתולים שם בחוץ חחחח, ואחרי כמה שעות כאלה נחמדות, הפסקתי לספור את הלייקים וחזרתי ליום המתיש שלי, ושכחתי מהחתול הקטן והאפור והמתוק ההוא, והמשכתי הלאה בחיים.
ופתאום! קיבלתי הודעה באינסטוש, מבחורה ששמה שלומצי, ושלומצי כתבה לי שהיא פגשה את החתול מהפוסט שלי במדרחוב בירושלים! הבחור הצעיר שהציל אותו הניח אותו שם, ויצא אליו כל כמה דקות, ודאג לו והביא לו אוכל ומים, ושלומצי הצדיקה דיברה עם הבחור וביחד הם התקשרו למחלקה הווטרינרית של עיריית ירושלים, והאנשים מהעירייה הגיעו לחתול ואספו אותו כדי לטפל בו, הם לקחו משלומצי את הטלפון שלה, ואמרו לה שהם יעדכנו אותה כשהם משחררים אותו, ואני התלהבתי, ואמרתי איזה יופי! ושלומצי אמרה, כן אבל יש בעיה, אני לא גרה בישראל, אני כאן בחופשה קצרה, העירייה צריכה מישהו שיהיה איתם בקשר, אחרת הם סתם יחזירו אותו לרחוב.
איי אייי אייי ומפה לשם בדרך לא דרך מצאתי את עצמי מדבר עם כל מיני אנשים לחוצים במחלקה הווטרינרית של עיריית ירושלים, הם אמרו לי שהם טיפלו בחתול, ושהוא בריא, ושאני צריך לבוא לאסוף אותו כמה שיותר מהר, אחרת המדיניות שלהם היא להחזיר אותו לנקודה שבה הם אספו אותו, ואני, שהייתי באמצע יום צילום של "הטרמפיסטים" עם חברי האהוב רועיקי, לא ידעתי מה לעשות! מצד אחד, איך לכל הרוחות אני קשור לחתול הזה! אני סתם נסעתי אחרי האיש שאסף אותו מהכביש! מה אני קשור! די חלאס זה לא הסיפור שלי, וזה לא מעניין אותי, את הלייקים שלי כבר קיבלתי! ומצד שני, הרגשתי מין אחריות כזו חריפה, לדאוג לחתול הזה, ולמצוא לו בית אוהב. זה כאילו היה התפקיד שלי בעולם. ככה הרגשתי.
ואחרי כמה שעות כאלה של ייסורים והתלבטויות, רועיקי האהוב הציל את המצב. יחד איתו נכנסנו למחלקה הווטרינרית, שחררנו את גור החתולים המתוק והאפור והמרגש והמסכן, לקחנו אותו למקום בטוח, הבאנו לו מים ואוכל, ליטפנו אותו ושיחקנו איתו, ואהבנו אותו, והוא התרגל אלינו במהירות מרגשת, למרות שהוא בסך הכול בן חודש. ובאותו הלילה רועיקי לקח את החתול לביתו, ודאג לו ושמר עליו ואהב אותו, ואחרי יומיים של חיפושים והודעות ופוסטים מתחננים, חבר שלנו, בחור צעיר וחתיך וצרוד ששמו עומר, הלך לבית של רועיקי ואימץ את החתול אל חיקו. ועכשיו הוא שם, בבית החדש שלו, ויש לו אוכל ויש לו מים ויש לו חטיפים ויש לו תרופות, ויש לו אהבה. שכוייח שכוייח זה הסיפור.
אתם מבינים, יש חתול בעולם, הוא בסך הכול בן חודש, והוא אפור וקטנטן ומבוהל, ומלא אנשים דואגים לו ונלחמים על חייו. הבחור מהכביש, ושלומצי, ורועיקי, ואני, ועומר, והאנשים החמודים במחלקה הווטרינרית, כולם עצרו לרגע את הלו"ז הצפוף שלהם, כדי לדאוג ליצור קטנטן שברירי וחסר ישע. יש כל כך הרבה סבל בעולם, יש כל כך הרבה בדידות וכאב וכעס ובושה ואשמה וייאוש ועצבות, כל כך הרבה יצורים שמסתובבים בעולם הזה תלושים, מפוחדים וחסרי ישע. העולם הזה מלא בכאב.
איייי, יש כאב בעולם, אבל יש בו גם יופי, ותקווה, ואהבה וחסד, יש בעולם הזה חסד אתם שומעים! ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה, גם חתול קטנטן שזרוק על הכביש באמצע האוטוסטרדה יכול למצוא את עצמו בדרך נס בבית חם ואוהב. בתוך כל החרפות והביזיונות והחטאים, אפשר וצריך! לסמוך על החיים האלה, על טוב הלב של האנשים שמסתובבים איתנו כאן בעולם, על העין הטובה, היד הנדיבה, והלב הרחב. יש חסד בעולם! צריך לתת לו להיכנס, וצריך להרעיף אותו הלאה. זה ככה פשוט. גמר חתימה טובה.
