השבוע שוב השתנתה המחאה. בטוויסט חמור וחריף בעלילה, הפכה המחאה כנגד הרפורמה המשפטית למחאה נגד ראש ממשלה מכהן, ומשם למחאה נגד המדינה. זה לא רק חוקי "ההפיכה" שלכולם ברור שירדו מהפרק, זה כבר לא הרל"ביזם המוכר. המחאה ממוקדת בהפלת הממשלה. כל הממשלה. כל 64 המנדטים, על מצביעיהם. אבל זה לא הסוף.
אנשי המחאה הנלהבים והנחרצים יתר על המידה, החליטו שעל מנת לנצח בוויכוח פנימי, סוער ככל שיהיה, הם מוכנים ללכת "עד הסוף", בבחינת למה לנו מדינה אם אנחנו לא שולטים בה.
אל מול עיניהם המשתאות, הכלות וההמומות של אזרחי ישראל כולם – מימין ומשמאל – משליכים "האחים לנשק" את ההצדקה וההגנות המוסריות החיוניות להגנה על המדינה, אל מתחת למגפי הארגונים האנטישמים וארגוני החרם על ישראל.
מילא המיצג המבחיל על חומות אלקטרז, מילא הניסיון לחבל בפגישה עם איילון מאסק, שיכולה להביא רווחה לעשרות אלפי ישראלים אם תיוולד יוזמה כלכלית משותפת או שיתוף פעולה טכנולוגי שיתרום לביטחון המדינה. מילא גם הכתובת על בניין האו"ם שהייתה הרבה מעבר לחתרנית, ועשתה דה לגיטימציה לראש ממשלה מכהן, שמופיע בפני האומות המאוחדות ומנהיגיהן, במטרה לעמוד על אינטרסים לאומיים וביטחוניים של כלל הציבור הישראלי.
בימים כתיקונם, כל אחד מהצעדים הללו אולי היה מתקבל בשאת נפש ובחלחלה, אבל אנחנו לא בימים כתיקונם. מעל ומעבר לכל הצעדים הללו כולם, עומד ההופעה של מוביליהמחאה בתוכנית "שישים דקות". זה כלל הצגה אנטישמית של חרדים בתפקיד טפילים, תחת מעטה של דאגה לכלכלתה של ישראל ולשוויון בנטל; חיבור בין שליטתה של ישראל ביהודה ושומרון לבין שחיתות מוסרים וערכית; וכמובן, גולת הכותרת, הודאה בשחיתות מוסרית במוקדי קבלת ההחלטות, השולחים טייסים למתקפות בהן יכולים להיהרג גם ילדים.
אילו אני מנהיגת BDS, השקף הראשון במצגת שלי היו דבריו של ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו שטען שישראל מנהלת "בשטחים" משטר אפרטהייד. השקף השני יכלול סרטון קצר של שירה אטינגר, שמדברת על החלטות לא מוסריות של ממשלת ישראל, ועל טייסים שהורגים ילדים, והשקף האחרון יכלול ציטוט מדבריו של רה"מ לשעבר, אהודאולמרט שקרא לממשל האמריקאי לשקול מחדש את היחסים עם ישראל "על כל מה שמשתמע מזה, כולל בעניינים שהם במוקד החשיבות ותשומת הלב של מדינת ישראל". ומה יותר במוקד החשיבות ותשומת הלב מאשר סוגיית האיום האיראני?
מי שלא מבין שהמציאות בנויה על רעיונות, לא מבין את עומק הנזק האסטרטגי החמור, שעלול להיות בלתי הפיך, שנעשה השבוע לישראל, על ידי "טובי" בניה ובנותיה. את הכרזת המדינה הקדימו שנים של עבודת תודעה אינטנסיבית, של יהודים שכיתתו רגליים בכל עיר וכל משרד, ודפקו על כל דלת אפשרית. השואה הנוראה לבדה, לא הייתה מביאה להקמת המדינה היהודית, אילולא קדם לה הרעיון הציוני.
אין מציאות שלא קדם לה רעיון. הרעיון שנולד בתכנית "שישים דקות" והודהד ברחבי העולם, הוא שישראל היא מדינה לא מוסרית ולכן גם לא לגיטימית. במשבר הבא של ישראל במועצת הביטחון, בהצבעות על כספי הסיוע האמריקאי, בהחלטות על תקיפת הגרעין או בגיבוי שישראל תצטרך למבצע בעזה או לבנון, ישראל תתקשה להצדיק את תמיכה בה. ולא רק ישראל, גם הממשל האמריקאי יתקשה להצדיק את תמיכתו במדינה שאזרחיה עצמם מעידים על חוסר מוסריותה.
הרדידות המחשבתית וההבנה האפסית באינטרס הלאומי, שהפגינה חבורת המפונקים אל מול מצלמות זרות, מעידה על התוצאה הקשה שעלולה להמיט עלינו אליטה שהפנתה עורף לעמה. יש להם את כל האמצעים להרוס ולחרב את מה שנבנה בעמל יזע ודמעות. הם משוכנעים שאם לא בישראל, הם יתקבלו בזרועות פתוחות בבירות אירופה וצפון אמריקה. ובכן, ההיסטוריה הוכיחה אחרת: כשאין מדינת ישראל, גם על בתי הקפה בארצות הברית תלויים שלטים המכריזים שאין כניסה לכלבים ויהודים (בסדר הזה!).
חובת הציבור הציוני – מימין ומשמאל – היא להתנגד לצעדים המסוכנים הללו, להוקיע אותם, ולשים סוף לטירלול. בנפשנו הדבר.
