חמישים שנה עברו מאחת המלחמות הקשות שידעה מדינת ישראל . מאז, נכתבו עשרות ספרים והוקרנו סרטים בנושא. כנסים אקדמיים ממלאים אולמות בכל רחבי ישראל והתקשורת מוצפת בסיפורים שוברי לב מהזמן ההוא. למה? התשובה – מורשת.
בשנים האחרונות אנו רואים עליה של תופעה חדשה יחסית בהקשרי מלחמת יום כיפור – סיורי מורשת. קיבוצים בגולן מוציאים טיולים לאתרי הקרבות המפורסמים: חלקם בעקבות הסדרה "שעת נעילה" ואחרים בעקבות ובהדרכת גיבורי המלחמה ההיא כגון תת אלוף (במיל') אביגדור קהלני, גיבור ישראל. בימים אלה, אתרי המורשת של המלחמה מתל סאקי בצפון ועד לטרון במרכז נצבעים במאות מבקרים, תנועות נוער ומבוגרים אשר מבקשים ללמוד על הפצע, שעדיין נשאר פתוח.
התשובה לחידה המרתקת הזו נמצאת אולי ב-DNA האנושי – הרצון להתחבר למורשת. מדובר באותם נכסים ומסורות תרבותיות והיסטוריות שמועברות מדור לדור. המורשת כוללת מגוון רחב של אלמנטים הנחשבים בעלי ערך ומשמעותיים לקבוצות. מתפקידיה המשמעותיים של מורשת היא לייצג גיוון תרבותי, והבניית מכנה משותף המחבר זהות משותפת ותחושת שייכות.
לאחר שהמורשת הונחלה לאורך שנים באומנות הפופולרית: בספרים, סרטים ומוזיאונים, התפתחות התיירות המסחרית בעולם חיברה את הצורך החברתי במורשת לעולם התיירות. תיירות המורשת, אשר מפותחת בעולם, מתמקדת באנדרטאות ואטרקציות בעלות משמעות היסטורית ותרבותית. הספרות האקדמית מאמינה, כי הביקור בהן הוא בעל משמעות בהבניית הזהות והתודעה המשותפת של התיירים באתרים אלה. תיירות מורשת מיוחסת גם לחיפוש של האדם המודרני אחרי זהות ושייכות. המודרנה ובדידותו של האדם המודרני מעודדת אותו להתחבר ללאום על ידי ביקור באותם אתרים.
לצד זאת, חשוב להבין כי המורשת עוסקת בשימור העבר לטובת העתיד. אין איך להגיד את זה אחרת – מדובר בעניין פוליטי. מורשת שואלת: מה כן זוכרים מן העבר, ובעיקר – כיצד?
אז למה שישראלים רבים כל כך ירצו לזכור את דווקא את מלחמת יום כיפור הנוראה? מלחמת יום כיפור היא אחת מאירועי המורשת ההיסטוריים המשמעותיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. היא משמשת מעיין נקודת ייחוס, ראשית הצירים, לחזור אליו. מלחמת יום כיפור מלאה במורשת טעונה עבור הישראלים.
מצד אחד היא מסמלת את הגבורה והחוסן הישראלי. גם מבחינה צבאית, האתוס הציוני מדבר על 'העמידה מנגד' מול מתקפה משתי חזיתות. למרות הכל, יצאנו למתקפת נגד והדפנו את הכוחות הסורים אל עומק סוריה, צלחנו את התעלה וכיתרנו את הארמיה השלישית.
מצד שני, שולם מחיר כבד מאוד, עם אבדות רבות – 2,673 חיילים ומפקדים הרוגים, למעלה מ-7,500 פצועים וכ-300 שבויים. התמודדנו עם פצעי היהירות שבאו בעקבות האופוריה מניצחון הבזק במלחמת ששת הימים. האבדות הכבדות, תמונות השבויים הישראלים מכוסי העיניים, הנעדרים הרבים וצהלות הניצחון בצד הערבי היכו בהלם את החברה הישראלית, שהתרגלה למלחמות שהביאו לניצחונות מזהירים. מורשת המלחמה ההיא מורכבת, רבת פנים ומשמעויות. כשזו מגיעה אל תוך הקרע שמפלג את החברה הישראלית בימים אלה, מעניין יהיה לצפות כיצד כל אחד מהצדדים יעשה שימוש במורשת הזו לטובת קידום האג'נדה שלו.
חלק מלוחמי מלחמת יום כיפור, בהם עטורי עיטורי העוז והמופת, לוקחים היום חלק במאבק על דמותה של המדינה, נגד הרפורמה המשפטית שמקדמת הממשלה. אבל האמת היא שמורשת תפקידה לייצר אחדות, מכנה משותף וזיכרונות לאומיים. נעשה בתבונה, אם יעשו בה שימוש מאחד, ולו ליום אחד ולא להפכה לעוד כלי מפלג – כאלה יש לנו מספיק.
העלייה בביקורים באתרי המורשת של מלחמת יום כיפור, במיוחד בשנה זו, לא מאפיינת רק את ציונה של שנה עגולה. הציבור הישראלי מבקש לחזור אל ה"ביחד", כשהאויב הוא אויב חיצוני הרוצה בהשמדת המדינה ולא אויב מבפנים, וזאת למרות הזיכרונות העגומים והכואבים. המלחמה ההיא התיכה אותנו כחברה, וחישלה אותנו להמשך.
הישראלים מחפשים שוב להתחשל ולהתאחד תחת סמלים משותפים (עבר משותף). בתוך הקושי, הנובע מפילוג, שחווה היום החברה הישראלית, גדל משקלם של אתרי מורשת והביקור בהם, כגורם מאחד ומלכד.
ד"ר גילה אורן היא מרצה בפקולטה למנהל עסקים במכללה למנהל וחוקרת מורשת
