י ום הכיפורים בישיבה היה כל כך שונה מיום הכיפורים בבית הכנסת של אבא של מיכאל רווח. מה זה שונה, שמיים וארץ. בבית הכנסת של אבא של מיכאל הייתה אווירה שקשה להסביר. שילוב מושלם בין יראה לאהבה, בין רצינות לנינוחות. בבית הכנסת הזה היו כיסאות מרופדים בריפוד בורדו וריח נעים של זרי שיבה ונענע, מהולים בריח נוזל הרצפות המיתולוגי שלא הוחלף כבר עשרות שנים. ובבוקר של ערב יום כיפור חכם בצלאל הגבאי היה שולף מאיזה ארון צדדי רצועת עור גסה ומציע למתפללים מלקות בחיוך. ויורם אבא של מיכאל היה מסיים את התפילה ומכין קפה שחור ונעמד בתור למלקות של חכם בצלאל שהיו רחוקות מלהיות מלקות והיו יותר טפיחות עדינות על הגב של המתפללים. מיכאל יכול עד היום לפזם בעל פה את הניגון של חכם בצלאל שהיה מטעים תוך כדי המלקות את ״והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית״ אפילו שכבר יותר מעשר שנים שהוא לא היה ביום כיפור בבית הכנסת של אבא ולא שמע את חכם בצלאל מפייט. למרות זאת מיכאל זוכר היטב איך אחרי שחרית, מאיר הגבאי היה מביא מהשוק סעודה קטנה. בורקסים טריים וביצים קשות ומלפפונים חמוצים ומעט פירות וסודה קרה, וכל המתפללים, שמיכאל הכיר מגיל אפס, היו יושבים ואוכלים ומאחלים אחד לשני צום קל.
בליל יום כיפור מיכאל ואבא שלו יורם היו מתיישבים במקום הקבוע שלהם בבית הכנסת, ויורם היה לבוש בגדי לבן מכף רגל ועד ראש. הכול כולל הכול. כיפה לבנה וחולצה לבנה ומכנסיים לבנים וגרביים ואפילו חגורה לבנה ונעלי בד לבנות היו לו. וככה גם לבשו רוב מתפללי בית הכנסת, חוץ ממיכאל ומעוד כמה בני גילו שלמדו בישיבות חרדיות ונשארו גם ביום הכיפורים עם החליפה השחורה והמגבעת והעניבה.
התפילה בבית הכנסת של אבא של מיכאל התנהלה על מי מנוחות עם הפיוטים המוכרים והסליחות המוכרות, ותוך כדי התפילה מאיר הגבאי היה עובר לחלק לכולם טבק הרחה בניחוח מנטה ומחייך. זו הגירסא דינקותא של מיכאל רווח. זה הבית־אבא שלו.
אך מאז שמיכאל לומד בישיבה גדולה ליטאית, יום הכיפורים שלו די השתנה. בישיבה, מראש חודש אלול כבר אפשר להרגיש את המתח, את החרדה והכבדות של יום כיפור. כל אלול כולו מכוון אל השיא של יום כיפור. יומיים קודם, איצ׳ה בומבך, הבחור הגברתן מוועד חמישי, היה מפקד על סיירת בחורים צעירים ונמרצים שהיו מארגנים את כל בית המדרש מחדש. אסטרטגיה אדריכלית שלמה היה עניין מקומות הישיבה ביום כיפור בישיבה. בית המדרש – שביום־יום הכיל 400 מקומות פלוס מינוס – היה מאכלס בתוכו בכיפור כמעט פי שניים. ספסלי פורמייקה צפופים־צפופים ובלתי מרופדים וכיסאות כתר שהיו נדחקים כמעט לכל בלטה ריקה אפשרית. כל המקומות היו ממוספרים ומופיעים על גבי מפה משורטטת שנתלתה מחוץ לבית המדרש.
בזמן הארגונים האלה מיכאל רווח היה יושב ולומד בחדר שלו בפנימייה. משהו בתכונה הזו לא עשה לו טוב לנשמה. הוא קצת התגעגע הביתה אבל לא חשב לרגע להבריז מיום כיפור בישיבה. חוץ מזה, עם כל הגעגוע וכל השוני בין הבית לישיבה, מיכאל אהב את שניהם. לא בטוח שבאותה מידה, אבל גם בישיבה הוא מצא את עצמו. משנה לשנה הוא למד את המנגינות ואת הקנייטשים בנוסח, וכבר התרגל ללכת עם החבר׳ה לטבול בליפתא בערב החג, ולאכול את הרבע עוף ואת האורז ואת מרק הירקות שהגישו בחדר האוכל לסעודה המפסקת, ולפגוש את הבוגרים הרבים שהיו חוזרים להתפלל בישיבה, לבושים בקיטלים לבנים כמנהג אברכים, מטופחי זקן וכרס. וחוץ מזה, אין תענוג גדול מרגע ה״ברכו״ האחרון של ערבית במוצאי יום כיפור בישיבה. זה רגע נשגב מאוד. כמו הר געש של חירות ושמחה וזיכוך שמתפרץ ברגע אחד. בקיצור, גם בישיבה היה לו טוב.
כל התיאור הזה של הבית־אבא של מיכאל והישיבה של מיכאל היה מתנקז לדימוי אחד שהיה מונח על הסטנדר של מיכאל. דימוי שכל מי שחי חיים דומים לשל מיכאל מכיר: מחזור על מחזור. מחזור אחד ספרדי כבית אבא ומחזור אחד אשכנזי כמנהג הישיבה. והדימוי הזה הוא מדויק לתאר חיים שיש בהם תיווך מתמשך בין פערים מנטליים, גישור בלתי נגמר בין הבית לבין הישיבה. רצון עז לקיים את שניהם. לחיות את שניהם בלי לוותר על אף צד. אפילו שעמוק בלב כל מי שאי פעם התפלל מתוך שני מחזורי תפילה יודע שלכל דבר בחיים יש מחיר. וכדאי לחזור לבית אבא, אפילו רק לימים הנוראים.
