מלחמת יום כיפור, שבעוד כמה ימים ימלאו לה 50 שנה בדיוק, לא מפסיקה לטלטל את החברה הישראלית. דומה ששמענו כבר הכול, ולפחות המבוגרים שבינינו כבר יכולים לדקלם מתוך שינה מה אמרה גולדה לדיין, ומה אמר דיין לדדו, ומה היה שם בפיקוד הדרום עם גורודיש. ועדיין, אנחנו מיטלטלים בכל גילוי של מסמך חדש, או כשיוצא סרט כמו 'המזח', שמביא שוב לתודעת הציבור את חוסר האונים המשווע במעוזי התעלה כאשר הלוחמים התחננו לתגבורת; וזו, או שלא הגיעה כלל או שהגיעה ונתקלה במארבים מדויקים של המצרים ונפגעה בעצמה.
לי עצמי המלחמה מספקת את אחד מזיכרונות הילדות המשמעותיים ביותר: דוד שלי, אח של אמא, נהרג במלחמה. נדמה שעד יומי האחרון לא אוכל לשכוח את התמונה שנגלתה לנגד עיניי כשחזרתי באחד הימים ההם מבית הספר, ובמטבח ישבה אמא ממררת בבכי, כשמשני צידיה שתי שכנות מסורות שניסו להרגיע ולנחם אותה. כמה שעות אחר כך נשלחתי אני, ילד בן 9, לבשר לדודים אחרים (מצד אבא) שגרו במרחק כמה רחובות מאיתנו את הבשורה המרה, שהרי לא היה בסביבה אף מבוגר שיעשה זאת.
עברו 50 שנה. נעשיתי עיתונאי המכור להיסטוריה הישראלית, ובתוכה כמובן גם לכל פרט על מלחמת יום כיפור. בשורות הבאות אני מבקש אפוא לחלוק עם קוראיי כמה תובנות אליהן הגעתי במשך השנים ביחס למלחמה ההיא.
בניגוד למיתוס שאיכשהו כולנו עדיין מדקלמים, לא הייתה שום הפתעה במלחמת יום כיפור. כלומר, העם כמובן הופתע בגדול, אבל ההנהגה לחלוטין לא הופתעה. היו התראות למכביר, בזמן שהיה מספיק ארוך כדי לאפשר את כל ההכנות הדרושות. חוסיין מלך ירדן הגיע לישראל 11 יום לפני פרוץ המלחמה, ובישר לגולדה שהסורים והמצרים מתכננים מלחמה. הידיעה הזו כשלעצמה הייתה אמורה להספיק. אבל אם לא די בכך, אמצעי המודיעין השונים שהיו בידי ישראל בישרו על תזוזת כוחות משמעותית בסוריה ומצרים. הם אמנם הסבירו זאת כ'תרגיל', אבל למה צריכות סוריה ומצרים לקיים תרגיל בו-זמנית? יציאת משפחות היועצים הסובייטים ממצרים הייתה אמורה לסלק כל ספק שמדובר במלחמה, וברגע האחרון אפילו קיבלה ישראל מידע מיועצו הקרוב של סאדאת, אשרף מרוואן (שהופעל כסוכן ישראלי משך שנים רבות), לפיו המלחמה תפרוץ ביום כיפור בשש בערב. הוא טעה בכמה שעות (המלחמה פרצה בשתיים בצהריים), אבל המידע עצמו היה מדויק.
הגורם להתנהלות ההנהגה הישראלית לא היה אפוא מחסור במידע, אלא גודש של הנחות מוקדמות; מה שכונה לימים 'קונספציות'. ראשית, במשך זמן רב שלטה ההנחה של אמ"ן, לפיה הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל בלי שיהיו בידיהם תנאים מספיקים להבטחת יתרון משמעותי בנשק וכוח אדם, וגם אם יעזו לתקוף, כוחו ותחכומו של צה"ל יספיק כדי 'לשבור להם את העצמות' בתוך 48 שעות. שתי ההנחות התבדו. בזמן אמת התברר שהמצרים אכן אגרו בשנים שקדמו למלחמה מספיק סוללות טילים מתוחכמים שכמעט נטרלו את חיל האוויר שלנו, ובחזית הצפון יחס הארטילריה והטנקים שבין סוריה לישראל היה 1:10 לטובת הסורים, באופן שגם השריון שלנו נפגע אנושות ודרום רמת הגולן למעשה נכבש.
ההנחה השנייה הייתה שאסור לישראל לתקוף ראשונה, או אפילו להיראות כמי שנוקטת צעדי מנע, לפני שפרצה התקפה ערבית. הסיבה לכך הייתה שבעקבות מלחמת ששת הימים הפך המזרח התיכון לזירת עימות בין שתי מעצמות העל – ארה"ב וברית המועצות, כחלק מהמלחמה הקרה ביניהן. הרוסים חימשו את סוריה ומצרים והאמריקנים את ישראל, והרוסים דרשו מהאמריקנים לחייב את ישראל שלא תחזור על מעשה מלחמת ששת הימים ולא תפתח ראשונה בפעולה מלחמתית.
כך קרה שגם ביום שלפני המלחמה וגם בבוקר יום כיפור עצמו, כשכבר היה ברור שמלחמה בפתח, עדיין התעקשו גולדה ודיין על קיום ההתחייבות לאמריקנים שלא לפתוח במתקפת מנע שהייתה מסכלת את ההפתעה הערבית, ואפילו להסתפק בגיוס מילואים קטן למדי כדי שלא להיראות כתוקפניים. התחייבות לאמריקנים היא אכן דבר רציני, אבל גורלה של מדינת ישראל חשוב יותר. כשם שגולדה ידעה במהלך ימי המלחמה לדרוש בתקיפות מהממשל האמריקני 'רכבת אווירית' של כלי נשק ותחמושת (לפי פרסומים שונים, היא אפילו רמזה על אפשרות של שימוש בנשק לא קונבנציונלי אם ישראל תופקר ותעמוד בגבה אל הקיר), כך היה עליה לסכם עם האמריקנים עוד לפני המלחמה על תנאים שבהם תוכל ישראל לפתוח במכת מנע.
בניגוד לחששות בימי המלחמה הראשונים, הסורים והמצרים לא התכוונו כלל להשמיד את ישראל. הסורים דהרו בימי המלחמה הראשונים בדרום רמת הגולן ויכלו לכאורה להמשיך, כמעט באין מפריע, לאזור הכינרת, ומשם אולי חלילה גם לשטחי הגליל, אבל בחרו להיעצר ביוזמתם. גם המצרים בחרו להיעצר ביוזמתם, ולא לדהור עמוק לתוך סיני. אולי חששו בעצמם שאם תעמוד ישראל בגבה אל הקיר, היא תתפתה לעשות שימוש בנשק שלפי מקורות זרים נמצא בידה.
מכל מקום, בדיעבד התברר שהמטרה לא הייתה השמדת ישראל, אלא רצון להחזיר את הכבוד הערבי שאבד בתבוסה הצורבת של מלחמת ששת הימים, ואגב כך גם אולי לאלץ את ישראל, באמצעות השפלתה במלחמה, להגיע למהלך מדיני של 'שטחים תמורת שלום', אותו סירבה לעשות לפני המלחמה. לפחות מבחינת נשיא מצרים, אנואר סאדאת, זו הייתה התפישה. הוא הרי הציע עוד לפני המלחמה שלום מלא תמורת נסיגה מלאה מסיני, והסדר ביניים תמורת נסיגה עד מעברי הגידי והמיתלה. ישראל דחתה את שתי ההצעות, רק כדי לקבל בסופו של דבר את ההצעה המצרית המלאה, ועוד לשמוח בכך, כעבור ארבע שנים ו-2656 הרוגים מתום המלחמה.
השאלה המתבקשת, האם לא היה כדאי לקבל את הצעת סאדאת לפני המלחמה, איננה רק שאלה היסטורית. היא נוגעת גם להווה. בסכסוך המתמשך שבינינו לפלסטינים אנחנו הצד החזק ובעל הכוח, והם הצד המוכה והמושפל. לפי התקדים המצרי, ככל שיספגו קורבנות, הם לא יוותרו על מאבק בישראל עד שיחזירו לעצמם את הכבוד האבוד. האם כדאי להמשיך ולהקיז דם, להם יותר אבל גם לנו, כדי להגיע אולי בסופה של הדרך להסדר מהסוג שיכולנו לקבל עם הרבה פחות דם?
למען האמת, תודעת המשבר העמוק שהולידה המלחמה קצת מפתיעה. הרי בסופו של דבר, מדובר בניצחון עצום. דווקא מתוך נקודת מוצא של הפתעה גמורה (לפחות לגבי לוחמי השטח) הצליחה ישראל להגיע תוך 19 יום לטווח של 70 ק"מ מדמשק, ו-101 ק"מ מקהיר. כמה מקרבות השריון שנוהלו בחזית הגולן נלמדים עד היום במיטב האקדמיות הצבאיות ברחבי העולם כדוגמאות מדהימות של הצלחה בתנאים נחותים. אבל מי שראה לאחרונה את הסרט 'המזח', לא יתפלא על תחושת המשבר. תחושת ההשפלה של הלוחמים, על הפקרתם חסרי אונים – למעשה, כבשר תותחים – בגלל קונספציות ההנהגה, היא שהולידה את השבר. ללוחמים האלה, ולא להנהגה הכושלת, אנחנו חייבים את הניצחון.
אם מלחמת ששת הימים הפכה ל'קו פרשת המים' של ההיסטוריה הישראלית מבחינה מדינית וביטחונית, הרי מלחמת יום כיפור היא ללא ספק קו פרשת המים מבחינת החברה פנימה. בעקבות המשבר שיצרה המלחמה, וחוסר האמון שהולידה – תחילה כלפי ממשלת המחדל, ובהמשך כלפי הממסד הישראלי כולו – לא רק נשבר רצף של 44 שנות שלטון מפלגת העבודה לגלגוליה. נשבר גם משהו עמוק יותר בחברה עצמה: המרכז הישראלי – זה שעד 1973 דחה את החלופות מימין ומשמאל גם יחד – נשבר. האליטה החילונית פנתה שמאלה, והאליטה הדתית פנתה ימינה, ומאז הן במאבק מתמיד וקשה, שרק הולך ומחריף.
כישלון קונספציית הימין בדבר 'ארץ ישראל השלמה' וקונספציית השמאל של אוסלו וההתנתקות, החזיר את רוב הציבור לעמדות מרכז. אבל האליטות עדיין לא מרפות מעמדות הקצה. אדרבה, במקום להתמקד בבניין החלומות החיוביים שלהם – זו על ארץ ישראל, וזו על השלום – הן עסוקות עכשיו בהרס הדדי, מתוך כעס הדדי של כל אליטה על יריבתה שהחריבה לה את חלומה. הגיע הזמן שהציבור הרחב יפסיק לאפשר לשתי האליטות הללו להשתמש בכולנו כבשר התותחים שלהן. הילדים, הרואים ששני המלכים האלה עירומים ואין להם באמת מה להציע למציאות הישראלית המסובכת, צריכים לחבור ולהחזיר את החברה הישראלית לעמדת המרכז, לפני ששתי האליטות יצליחו לכתוש זו את זו, ואגב כך את המדינה כולה.
