הכתובת שעל קיר בניין האו"ם, "אל תאמינו לראש הממשלה הפושע נתניהו", עוררה מבוכה גם באגף השפוי של האופוזיציה פה. אפשר להבין מדוע נתניהו טען שהכתובת משרתת את אויבי ישראל. בדיוק השבוע לפני חמישים שנה חוותה אחת מקודמותיו, גולדה מאיר, את המחיר הביטחוני הכבד של הוצאת דיבת אמינותה של ישראל בעולם.
לפי פרוטוקול שהותר לפרסום ב־2012, הרמטכ"ל דוד אלעזר ביקש בשעות הבוקר של 6 באוקטובר 73' את אישור הדרג המדיני להנחתת מכת מנע על סוריה ומצרים, אבל גולדה חששה שהגויים יפקפקו בטענה שפעלה מתוך הגנה עצמית. היא אמרה ש"הפעם העולם מתגלה בכל נבזותו, לא יאמינו לנו". גם שר הביטחון משה דיין העלה טיעון דומה. "צריך שיהיה ברור שלא אנחנו התחלנו במלחמה", הוא הסביר לדדו.
החשש המשותף של דיין וגולדה, שלא יאמינו לנו, נבע מההוויה המדינית בימים ההם: אחרי מלחמת ששת הימים התקבע נרטיב בינלאומי שלפיו ישראל היא הצד התוקפן במלחמותיה עם הערבים. העולם שכח מהר שצה"ל תקף ביוני 67' רק אחרי שמצרים חרחרה מלחמה בדרום, ירדן הפגיזה את ירושלים, וסוריה כתשה את יישובי עמק הירדן. התעמולה הערבית עשתה שמות בעובדות, לא בלי עזרה מתוצרת הארץ. הקיץ האחרון שלפני המלחמה עמד בסימן של מתקפה פנימית גוברת על צדקת ישראל. טענות ה"כיבוש" וה"אפרטהייד" לבלבו פה כבר אז. מלחמת המגן של ששת הימים החלה להצטייר בדיעבד כקנוניה קולוניאליסטית.
ערב ראש השנה תשל"ד, 11 יום לפני המלחמה, התאונן איש הרוח חיים גורי במאמר שכאילו נכתב במסגרת סיכומי תשפ"ג, כי "את הניצחון החשוב ביותר נחלו הערבים בישראל גופא. שנת תשל"ג הייתה שנת התערערות חמורה ביותר בחיי הרוח בישראל, שנת מחלוקת ומרירות, שנת מבוכה ואובדן דרך. רבים מן הישראלים איבדו את הנשק הסודי שעמד לעם העתיק והמיוסר הזה כל ימיו, את משאת הנפש ואת תחושת הצדק… מול העולם האחר, האויב, האטום, הקנאי, חסר הפשרה וחסר הרחמים המבקש את ראשנו – לא פחות מראשנו – ניצבת האינטליגנציה הישראלית באחת משעותיה האומללות ביותר" (דבר, 26.9.73).
חמישים שנה חלפו בינתיים, ערב יום הכיפורים, והאינטליגנציה הישראלית שוב ניצבת באחת משעותיה האומללות ביותר, גוררת את מדינת היהודים לתוך מצולות של הבאשת שמה בחו"ל. בכירי מעצבי דעת הקהל וראשי מערכת הביטחון לשעבר מטיפים לעולם שלא להאמין לממשלת ישראל. הם מסיתים נגדה את ארצות הברית וגורמים שמחה רבה בטהרן ובג'נין.
האם מכת מנע ישראלית בבוקרו של 6 באוקטובר 73' יכלה למנוע את המתקפה הערבית בסיני ובגולן? קשה לדעת. אבל ברור שגולדה ודיין העריכו כי יהיה להם קל יותר לזכות בגיבוי אמריקני אם וושינגטון תשתכנע שהערבים תקפו הפעם ראשונים. שניהם העדיפו לרכוש דימוי של קורבן במחיר דמים יקר מאשר להלום תחילה. זו גם הסיבה שבגללה נמנעה ישראל מלתקוף בקיץ 1970 את טילי הנ"מ שהמצרים קידמו לתעלת סואץ לילה אחד בלבד אחרי הפסקת האש אשר הושגה אז בתיווך אמריקני. ההימנעות הגורלית ההיא חרצה את תוצאות הפגיעה הקשה במטוסי חיל האוויר בימים הראשונים של המלחמה. נבצר מהם לסייע למעוזים המותקפים בתעלה, מפני ששלוש שנים קודם לכן ממשלת גולדה ויתרה בלב כבד על מתקפת מנע נגד טילי הנ"מ המצריים, מחשש שלא יאמינו לה בוושינגטון.
ב־6 באוקטובר 73' העריך דיין שהעומק האסטרטגי של ישראל יאפשר לה לספוג את המהלומה ההתחלתית של האויב. "זה לא כמו ב־1967", הוא ניסה להרגיע קצת באותו דיון של בוקר יום הכיפורים, "המלחמה תתחיל בסואץ ובגולן". מה היה קורה לו התחילה המלחמה בגבולות 67'? זוועה ביטחונית. 4,520 טנקים מצריים וסוריים יכלו לקרוע לגזרים את ישראל הקטנה, לכבוש בסערה את טבריה, ראש־פינה, אשקלון ואילת. כאלפיים קני תותח של אנואר סאדאת וחאפז אל־אסד היו כותשים אזורים נרחבים בתחומי הקו הירוק, שלא לדבר על הפיתוי הירדני להצטרף לחגיגה.
חוסיין הלשין מראש לגולדה על מזימות שני עמיתיו מקהיר ומדמשק, אולם שלח 80 טנקים לעזרת אסד. גם העיראקים והמרוקנים נידבו חיילים. אבל בזכות הפירות הטריטוריאליים ממלחמת ששת הימים, מדינת ישראל הייתה מספיק עבה כדי להתמודד עם שלל אויביה. כמעט כל ריכוזי האוכלוסייה פה נותרו בלתי פגיעים, בלי צורך בכיפת ברזל. מוזר שההיבט הזה של המלחמה לא זוכה לשמץ של נגיעה במסגרת החיטוט התקשורתי הנמרץ באירועי 73'. העיתונות סוחטת עד תום את לימון השאננות הצה"לית בעקבות מלחמת ששת הימים, ומדחיקה את זיכרון שכבת המגן שאותה מלחמה העניקה לצה"ל במלחמה שלאחריה ואפשרה לו להרוויח זמן עד לגיוס המילואים.
השבוע צפיתי בסרט החדש על גולדה. לשכת העיתונות הממשלתית זימנה עיתונאים להקרנה מיוחדת בסינמטק. כשהתבקשתי לחוות דעה בתום ההקרנה אמרתי שיש לי רק בעיה עובדתית אחת עם הסרט: לפי מיטב זיכרוני לא ירד גשם באוקטובר 73', בעוד שבסרט יורד גשם חזק פעמיים. תמונות המלחמה המקוריות מנציחות אומנם את מיטב מצביאינו כשהם עטופים דובונים באמצע היום והמדבר, אבל זה לא היה בגלל סופה סתווית כלשהי. פשוט היה להם קר מרוב עייפות, מתח ובשורות רעות.
פרופסור מירון מדזיני, הדובר והביוגרף של גולדה, יהודי צלול ונחרץ בן 91, אמר בסינמטק כי אין שחר לטענה שהיא יכלה למנוע את המלחמה באמצעים מדיניים. הוא סיפר על פגישה מאוחרת עם אלמנת סאדאת, ג'יהאן, שבה היא הודתה בפירוש כי "היינו צריכים את המלחמה". כלומר, לבעלה היה חשוב יותר למחוק באופן צבאי את חרפת התבוסה של 67' מאשר לקבל את סיני בחזרה בדרך דיפלומטית. ישראל לא באמת החמיצה הזדמנות לכרות איתו שלום לפני 1973.
אבל גם בלי העדות של מדזיני, שאולי נוגע בדבר, יש די והותר ראיות להפרכת המיתוס על הקשיחות הישראלית שכביכול אילצה את מצרים לצאת למלחמה. אלה שבנו אותו כאן בשקידה וממחזרים אותו בחריצות במלאת יובל למלחמה, מזכירים מיליון פעם את האמירה של דיין בעניין שארם א־שייח', כאילו מדובר בראיה מדעית לנוסחת שלום תמורת שטחים. הם מתעלמים מכך שהנוסחה הזו התבררה כאסון ביטחוני בהרפתקת אוסלו, ושבגזרה הסורית עבדה דווקא הנוסחה ההפוכה: ישראל העדיפה את הגולן על שלום עם אסד, והסוף ידוע. חיזבאללה לא יושב היום מעל עין־גב וצומת צמח רק מפני שישראל בחרה בשטחים ולא בשלום.
אגב, כחמישה שבועות לפני פרוץ המלחמה התארח בלשכתה של גולדה סנטור דמוקרטי צעיר, ג'ו ביידן. גולדה קבלה באוזניו על "חוסר ההיגיון בעלילה שאנו תנועה אימפריאליסטית". ביידן, מצידו, התאונן שיהודי ארצות הברית מכנים אותו אנטישמי מפני שביקר גם אצל סאדאת. מצד שני הוא הודה שבברירה בין 100 אלף מזגני אוויר ובין תמיכה בישראל, הציבור האמריקני יעדיף את המזגנים (ארכיון המדינה, 2.9.1973). גולדה אמרה לו שגם על היהודים שם היא לא הכי סומכת במקרה שתפרוץ מלחמה קשה.
