ב־1985 הפך מיכאיל גורבצ'וב לשליט ברית המועצות. בתוך שנתיים הוא הכריז על "פרסטרויקה" (בנייה מחדש) ו"גלסנוסט" (פתיחות), שהציבו אותו כרפורמטור דמוקרטי. ב־1988 בישר במפתיע על ביטול "דוקטרינת ברז'נייב", שאילצה את מדינות מזרח אירופה להיות קומוניסטיות. ב־1989 הוא הכריז על סיום המלחמה הקרה, אפשר את נפילת חומת ברלין ושנה אחר כך את איחוד גרמניה.
מדיניות הפנים והחוץ של גורבצ'וב הייתה רכה יחסית לקודמיו, אבל הוא נכשל בבלימת הקריסה הכלכלית של ברה"מ, שלמרות מאמציו נשארה תקועה בין קומוניזם ריכוזי לשוק חופשי. בתחילת שנות ה־90 קרס התוצר הלאומי בכמעט 20% והאינפלציה זינקה ל־140%. באוגוסט 1991 נערך ניסיון הפיכה קומוניסטי נגד גורבצ'וב; המרד נכשל, אבל אחרי שחשף את החולשה הפנימית במשטר, הכריזו חלק ממדינות מזרח אירופה על עצמאותן. גורבצ'וב התפטר ב־25 בדצמבר 1991, ודקות ספורות אחרי נאומו הוחלף דגל ברה"מ מעל הקרמלין בדגל רוסיה. ברה"מ הייתה להיסטוריה.
נפילת המעצמה הסובייטית הכתה בהלם את מדינות העולם ואת האליטות האינטלקטואליות במערב. הסכנות הממשיות בזמן המלחמה הקרה אילצו אותן לשמור על מידה של ריאליזם ביטחוני, גם כאשר סלדו ממנו. כעת העולם נותר עם ארה"ב, המעצמה החזקה, אבל גם הדמוקרטית והליברלית ביותר בהיסטוריה. החלומות האוניברסליים של השמאל (וחלק מהימין) נראו לפתע בני מימוש. לא עוד ריאליזם ציני, שמתבסס על עוצמה ואינטרסים ביחסים בין מדינות. בשלה העת ל"ליברליזם" בינלאומי, עולם גלובלי שבו יוחלפו הקונפליקטים בשיתופי פעולה כלכליים, המאבקים בהסכמים מדיניים, וממשלות דמוקרטיות לאומיות במוסדות בינלאומיים. השלום יחליף את המלחמה; "תיקון עולם" בפתח.
מבחינת פרס המזה"ת יכול היה להפוך בקלות לבן דמותו של האיחוד האירופי. זה נפלא, למעט קוץ אחד: הסכסוך הישראלי־פלסטיני
גלי הצונאמי של הליברליזם הבינלאומי הכו בעוצמה ומהירות. בפברואר 1992 נחתמה אמנת מאסטריכט, שהובילה ליצירת השוק האירופי המאוחד בתחילת 1993, עוגן מרכזי של האיחוד האירופי. ב־1995 הוקם ארגון הסחר הבינלאומי, שכיום חברות בו 164 מדינות. ב־1993 החלה העבודה באו"ם להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), וב־1998 נחתם תקנון רומא להקמתו.
גם בתפיסות הביטחון הלאומי התחוללו תמורות דרמטיות. כבר ב־1992 הציע מזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס־ראלי להקים כוח שמירת שלום בינלאומי, שיחליף את הצבאות הלאומיים. תפיסות הפעלת הצבא במערב עברו שינוי דרמטי, שאותו תיאר בזמן אמת הסוציולוג הצבאי החשוב צ'רלס מוסקוס. מוסקוס זיהה שינויים תהומיים שהתחוללו במהירות עצומה. למשל, המשימה הצבאית שונתה מניצחון במלחמה ליעדים לא צבאיים, כשמירת שלום ועזרה הומניטרית. ה"איום הנתפס" השתנה מפלישת אויב לאיומים תת־לאומיים. התפקיד הצבאי הפך מ"מפקד קרבי" ל"חייל־מדען־מדינה". הצבא החל לדבר בשפה אזרחית, תקשורתית וערכית. בהתאמה לשינוי, תקציבי הביטחון קוצצו דרמטית. מדינות המערב החלו לבטל את הגיוס לצבא או הוסיפו שירות אזרחי. ארצות הברית הפחיתה את מספר חייליה מ־2.6 מיליון במלחמה הקרה ל־1.4 מיליון ב־1997.
לא למותר לציין שבדיוק בשנים האלו עברה גם האקדמיה מטמורפוזה בולטת, ממוסד שבנוי על חיפוש אמת, ולכן מאמין בדיון פתוח, ביקורת ומחלוקת, למוסד שהוא סוכן פעולה אידיאולוגי ו"חברתי", שמטרתו לשטוף את מוחות התלמידים בערכים פרוגרסיביים ושנאת הימין, ולכן הוא בנוי על השתקה, צנזורה ודיכוי. אחד הקורבנות המושגיים של המהלך הזה, שבו הורחק הימין מהקמפוסים, היה הריאליזם, שעד אז רווח בלימודי ביטחון, יחסים בינלאומיים והיסטוריה צבאית.
הגענו לאוסלו. כל מי שמעוניין להבין את ההסכם, צריך להכיר את הרקע הבינלאומי והאינטלקטואלי הזה. ב־1993 יצא ספר שמדגים זאת היטב: "המזרח התיכון החדש: מסגרת ותהליכים לעידן השלום", שכתב שמעון פרס (ופרופ' אריה נאור). בלי להתחשב במציאות העולמית הזו, ובערכים ובאמונות שעמדו בבסיס הסדר הבינלאומי החדש, קשה להבין את צעדי האיוולת של ממשלת רבין.
זהו הטיעון העיקרי של פרס: בעולם הליברלי החדש שיתופי פעולה על־לאומיים הם דבר מתבקש, מובן מאליו כמעט. צבאות ומלחמות הם דבר מיושן, העולם עובר דמוקרטיזציה, והיריבויות הישנות דועכות. הליברליזם ניצח, וכעת יכולה סוף סוף לצמוח במזרח התיכון "מסגרת אזורית משותפת, שעצם קיומה ישנה את פני האזור, בראש ובראשונה את מפת התודעה של עמי המזרח התיכון".
יומרות ה"חזון" הרקיעו שחקים. מבחינת פרס המזרח התיכון יכול בקלות להפוך לבן דמותו של האיחוד האירופי המרנין. זה ממש מתבקש – למעט קוץ אחד באליה, שעוצר את גן העדן הזה מלהתממש: הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "רעיון המסגרת האזורית מותנה בהצלחת תהליך השלום הישראלי־ערבי", כתב מחולל אוסלו. העלאת "היחסים שבין ישראל לבין הפלסטינים" על פסי השלום "תפתח פתח לשידוד מערכות יסודי במזרח התיכון".
הספר חזר באדיקות על המנטרות האופנתיות ביותר של השנים ההן, ופרט על נימי הליברליזם האקדמי החדש. פרס מכר לעולם את מסרי האג'נדה שהוא רצה לשמוע, ובתמורה זכה למעמד ופרסים גלובליים – שהיו הדבר העל־לאומי העיקרי בסיפור הזה. לא מקרי שבצוות שליווה אותו בלטו בעלי תוארי דוקטור, שחיו את האופנות האינטלקטואליות החדשות, כיוסי ביילין, רון פונדק ויאיר הירשפלד.
לפני המסקנה העיקרית, כדאי לציין, ראשית, שעבור החבורה הזו אוסלו לא היה מטרה אלא אמצעי למימוש פנטזיה תיאורטית. כך מוסברת דבקותם העיוורת וחולשתם בתהליך מול הפלסטינים, שבפועל התרסק כמעט מיד. שנית, אוחזי התפיסה הלא ריאליסטית והא־היסטורית הזו, החדירו אותה עמוק לתוך מערכת הביטחון שלנו. לא הערבים עברו "שינוי במפת התודעה", אלא הצמרת הביטחונית שלנו – עד היום.
אבל הלקח העיקרי שאוסלו מציף הוא הסכנה החמורה של חדירת קונספציות ופנטזיות אוניברסליות למערכת קבלת ההחלטות המדיניות בישראל. ההשפעה של האופנות האוויליות שמחלחלות לישראל, שהפכו למונוליטיות בשל השתלטות השמאל על המוסדות האינטלקטואליים במערב, מתגלה כהרת אסון. זה נכון בכלכלה, בביטחון, בחינוך, ברווחה ועוד; וכפי שאנו רואים היום, גם במשטר ובדמוקרטיה.
אוסלו מוכיח עד כמה יכול אקלים אינטלקטואלי ותרבותי שרווח בשמאל העולמי לחלחל לפוליטיקה ולשירות המדינה, כולל למערכת הביטחון, ולהוביל לשורת החלטות גורליות שהן בגדר אבן שטיפש זורק לבאר, שנלקחות בכסות "מקצועית" ויוהרת שווא אקדמית. הלקח האסטרטגי ברור: אסור לימין להפקיר את הזירה האינטלקטואלית. זהו צו ציוני, מוסרי ומעשי.
