ביום החתימה על הסכמי אוסלו, 13 בספטמבר 1993, נסעתי למלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים. אני זוכר את היום הזה כמו את יום האתמול. מתוך המונית שלקחה אותנו לשם, נראו נערים פלסטינים רצים בהתלהבות עם דגלי אש"ף גדולים בידיהם, בפעם הראשונה ללא חשש שייעצרו. שירים לאומניים בקעו בווליום גבוה ממכוניות ערביות שטסו במהירות בדרך שכם. התחושה הייתה מוזרה, “כניסה לתוך טריטוריה לא נודעת", כמו שאומר נתניהו. אני זוכר את נהג המונית, איש ליכוד, מביט בתדהמה על המתרחש ומסנן קללה. “זה לא ייגמר טוב", הוא אמר.
באמריקן קולוני כבר הייתה חגיגה של ממש. כל המנהיגים הפלסטינים המקומיים התכנסו שם כדי לצפות בשידור החי מוושינגטון, ביחד עם פעילי שלום ישראלים שנלחמו עבור הרגע הזה במשך שנים. ח"כ דדי צוקר ממרצ ביקש מהנוכחים להתגבר על ההתרגשות ולא לדמוע, אבל זה לא עזר בזמן לחיצת היד של יצחק רבין ויאסר ערפאת, שהתקבלה בבכי ובמחיאות כפיים סוערות. “We shall overcome", שרו הישראלים והפלסטינים בגרון ניחר את ההמנון הידוע מימי המאבקים על זכויות האדם באמריקה. חברי המנוח פרופ' שלמה אלבז שהנהיג תנועה קטנה בשם “המזרח אל השלום", תיקן את החוגגים. ‘'We had overcome", התעקש אלבז. התגברנו, יענו.
הכרתי היטב את הבכירים הפלסטינים שהגיעו למלון. רבים אינם יודעים, אבל התשתית להסכמי אוסלו הונחה כמה שנים קודם לכן, בימי ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר. יוזמה של פעיל שלום אלמוני בשם דוד איש־שלום. הרעיון היה לחבר בתחילה בין אנשי ליכוד מתונים ובין מנהיגים פלסטינים ביו"ש שמזוהים עם הזרם המרכזי של אש"ף. איש־שלום יצר קשר עם משה עמירב, איש בעל השפעה בליכוד, מחובר היטב לצמרת התנועה והמועמד לתפקיד מנהל לשכת העיתונות הממשלתית.
באוגוסט 87' הגיעו הצדדים לנייר עמדה מוסכם שבו דובר על הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, ועל הקמת ישות פלסטינית מפורזת ביו"ש וברצועה
מן העבר השני התייצבו מובילי דעה חשובים מיהודה ושומרון. בהתחלה היה זה ד"ר סרי נוסייבה, מרצה ידוע באוניברסיטת אל־קודס, סלאח זוחייקה, עורך העיתון הפלסטיני א־שעב, ועוד שותף אחד או שניים. בסוף נכנס לתמונה המנהיג הבלתי מעורער של הפלסטינים ביו"ש באותה עת, פייסל חוסייני. במשך חודשים ארוכים עבדו שני הצדדים באוריינט האוס, בביתו של נוסייבה באבו־דיס, אצל עמירב בעין־כרם ובמקומות אחרים על מסמך הבנות, כשכל צד עדכן את המפקדה שלו. עמירב את שמיר ומקורביו, אהוד אולמרט (שגם נפגש עם נוסייבה בביתו של עמירב), דן מרידור, מיקי איתן ואחרים. הפלסטינים דיווחו על המפגשים למפקדת אש"ף בתוניס.
ליוויתי מקרוב את ההתרחשות הדרמטית הזו, השתתפתי ברוב המפגשים ותיעדתי אותם. בסוף אוגוסט 1987 הגיעו הצדדים לנייר עמדה מוסכם שנוסח בידי איש־שלום ונוסייבה ונכתב על דפי מחברת סלילים. בנייר דובר על הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף, ועל הסדר ביניים לפרק זמן של שלוש עד חמש שנים, בתוכן תקום ישות פלסטינית מפורזת ביו"ש וברצועת עזה. צה"ל ימשיך לשלוט בנקודות אסטרטגיות אבל יפנה את כוחותיו מריכוזי אוכלוסייה ערבית. הבירה המנהלתית של ישות זו תהיה בירושלים, ובסופו תשתלב הישות בקונפדרציה עם ירדן וכך תהפוך למדינה. בשלב הביניים היישובים לא יפונו.
על בסיס מסמך זה נסענו לז'נבה, שם נפגש איש־שלום עם ערפאת. עמירב אמור היה להגיע גם הוא למפגש, אבל כמה אירועים הרסו את היוזמה לפני שזו יצאה לאוויר העולם. ישראל הפציצה את מחנה הפליטים עין אל־חילווה בלבנון. שר הביטחון יצחק רבין, אולי אחד האויבים המרים והקשים ביותר של הפלסטינים לאורך השנים, היה אחראי להפצצה הקשה הזו. פייסל חוסייני נשלח למעצר מנהלי ממושך, וסרי נוסייבה הותקף בידי פעילי חמאס באוניברסיטת ביר־זית, שתי ידיו נשברו והוא נזקק לאשפוז ממושך.
איש־שלום עצמו נעצר והועמד למשפט על מגעיו עם אש"ף, בתוקף החוק על איסור מפגשים שהיה קיים באותם ימים. על רקע כישלון תהליך חוסייני־עמירב, ומסיבות נוספות, גבר התסכול בשטחים. בסוף 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, שדוכאה על ידי רבין ביד ברזל. אילו היו נמשכות השיחות ולא מטורפדות מגבוה, אולי היו נחסכים אירועי האינתיפאדה הזו שעלו בחייהם של 165 ישראלים ו־1,160 פלסטינים (לפי נתוני בצלם). ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין שהוא מתנתק משטחי יהודה ושומרון. המסך ירד גם עם האופציה הירדנית־פלסטינית.
בסוף, הסכמי אוסלו עצרו את אירועי האינתיפאדה הראשונה. תהליך עמירב־חוסייני־נוסייבה־איש־שלום, שהיה רציני ונוח יותר לישראל מאשר הסכמי אוסלו, היה יכול לשנות הכול. בכל מקרה, באפריל 1992, שנה וחצי לפני החתימה על הסכמי אוסלו, נידון איש־שלום לשבעה חודשי מאסר בפועל, על פי הפקודה למניעת טרור, ונשלח לרצות את עונשו בכלא כפר־יונה. היום, בגיל 73, הוא איש עסקים אמיד ומתומכיהם הגדולים של איתמר בן־גביר ועוצמה יהודית. בימים אלה הוא מפרסם את ספרו “אגדת משיח", על המנהיג שיעלה ויושיע את ישראל.
פרשת עמירב לימדה אותי לקח אחד מרכזי: בקרב המנהיגים הפלסטינים יש מי שמוכנים לשלום אמיתי. איש־שלום וגם אני משוכנעים היום שחוסייני היה כזה, איש שרצה שלום עם ישראל אבל נאלץ להקצין את התבטאויותיו ואת דרכיו בשל החשש ממנהיגי אש"ף בתוניס. על כל השאר אנחנו כמובן חלוקים. איש־שלום בטוח שהרשות הפלסטינית היא מוקד טרור שצריך להכריע, להכניע ולתפוס את מקומה. את ערביי השטחים צריך לחייב בנאמנות למדינה תמורת אזרחות, ומי שיפעל נגד המדינה יגורש.
אני משוכנע שגם מסמך נוסייבה, כמו הסכמי אוסלו, היה אירוע מכונן וטוב שבא לעולם. הסכמי אוסלו חילקו את השטח, הוציאו את ישראל ממרכזי האוכלוסייה הפלסטינית ושיחררו אותנו משליטה על מיליוני פלסטינים, רובם ככולם עוינים את הכיבוש הישראלי, ומהצורך לדאוג לחינוך ולרווחת כל אחד מהם. השליטה על עם אחר היא אסון שהשחית אותנו לאורך השנים, עלה בחייהם של מאות רבות של ישראלים ביהודה, שומרון ועזה, ואנחנו לא מצליחים לצאת ממנה.
ואכן, אבו־מאזן, שהגיע ארצה בעקבות הסכמי אוסלו, הוא לא ציוני דגול אבל אנחנו צריכים אותו כמו אוויר לנשימה. אפילו בצלאל סמוטריץ', שר במשרד הביטחון ויו"ר הציונות הדתית, למד את השיעור הזה. הוא מבין היום כי קריסת הרשות, שקמה מכוח הסכמי אוסלו, תוביל לאסון לאומי. בישיבת הקבינט שדנה בנושא ב־9 ביולי, הוא לא הצביע נגד ההחלטה למנוע את קריסת הרשות, הוא רק נמנע.
