אחד הרגעים שבהם נחשפתי לאבסורד הגדול של הסכמי אוסלו, התרחש השבוע לפני 23 שנים. זה קרה במהלך מהומות אוקטובר 2000, ימים ספורים לאחר נסיגת צה"ל מקבר יוסף בשכם, בעיצומם של אירועים שהוגדרו לימים כתחילתה של האינתיפאדה השנייה. במסגרת שירות מילואים במחנה חורון נשלחתי לאבטח במשך יממה את הקצינים הישראלים של מתקן התיאום והקישור בשכם.
למי שהספיק לשכוח, כחלק מיישומם של הסכמי אוסלו הוקמו ברחבי יש"ע משרדי תיאום וקישור ביטחוניים (DCO) בין צה"ל למשטרה הפלסטינית. רוב המתקנים הללו הושבתו עם פרוץ המהומות, והשוטרים הפלסטינים חדלו לפקוד את משרדיהם. רק בחברון ובשכם המשיכו, גם בעיצומם של הקרבות, קצינים ישראלים ושוטרים פלסטינים לשהות באותו מתחם. וכך, במהלך הקרבות בקבר יוסף יכולת לראות קצין ישראלי ומקבילו הפלסטיני שותים יחד, כהרגלם, את הקפה של הבוקר.
הקצינים הישראלים ניסו, כמעט בכוח, לשמר את אווירת הדו־קיום במתחם. מיד כשהגענו למקום – שלושה מילואימניקים חמושים, לבושי שכפ"צ וחגורי אפוד כמקובל – ניגש אלינו קצין ישראלי לבוש טריקו ונטול נשק, וביקש שנפשוט את האפודים כדי שלא נלחיץ את מקביליו הפלסטינים מן העבר השני של המתקן. “תכניסו את האפודים לחדר ותשתדלו לא להיראות לוחמניים", הפציר בנו. “אם תרגישו נוח להסתובב כאן גם בלי הנשק, אני אשמח…".
"תכניסו את האפודים לחדר ותנסו לא להיראות לוחמניים", הפציר בנו הקצין במשרדי התיאום והקישור. "אם גם תסתובבו בלי הנשק, אשמח"
באותו זמן, כ־30 מטרים מאיתנו, הסתובבו המקבילים הפלסטינים חמושים כהרגלם, כשהמחסניות בכליהם, ולא נראו מוטרדים מחזותם הלוחמנית. בינינו לבינם הפרידה רק גדר ובה שער שהיה פתוח בכל שעות היממה. אם אחד מהם היה מחליט לירות לעברנו, כפי שעשה באותם ימים שוטר פלסטיני במשרד התיאום והקישור של קלקיליה, שירה למוות בשותפו הישראלי לסיור, קצין מג"ב יוסף טבג'ה, הוא לא היה מתקשה בכך.
אחרי שהחבאנו את האפודים והשכפ"צים, המשיכו הקצינים הישראלים לתדרך אותנו בנוהלי האבטחה במתחם. הם ביקשו שכאשר שלושת המחליפים שלנו יגיעו, כעבור יממה, לא נבצע את ההחלפה בתוך שטח התחנה, כדי לא ליצור סיטואציה שבה ישהו במתחם בו־זמנית שישה חיילי צה"ל, דבר שעלול להלחיץ את השוטרים הפלסטינים בתחנה. גם את פריקת הנשקים שלנו התבקשנו לקיים הרחק מאוזניהם הרגישות של מקבילינו הפלסטינים, כדי שחס וחלילה לא נעורר את כעסם.
היינו המומים מההדחקה של הקצינים הצעירים ומהניסיון להמשיך להחיות בכוח את אשליית אוסלו. שעות ספורות לפני בואנו למתחם נעשה ניסיון חטיפה וביצוע לינץ' בתושב הר־ברכה בכפר חווארה, מרחק של קילומטר אווירי בלבד מהתחנה. ובכל זאת, בצד הישראלי של מתחם התיאום והקישור נמשכו המאמצים לשמור על אווירת ה"שלום". ההתנהלות השגרתית במתחם ה־DCO, כאשר באותו בסיס נעו באותו זמן טנקים ונגמ"שים, נראתה כניסיון נואש להחיות בועה. בשעה שעיתוני הבוקר היו מלאים בתמונות מחרידות מהלינץ' האכזרי שנעשה ברמאללה בשני חיילי המילואים
, מולנו עדיין הסתובבו כבשגרה שוטרים פלסטינים חמושים וחלקו איתנו את אותו מתחם.
האווירה הנאיבית ששרתה אז במשרדי התיאום והקישור הייתה משל טוב לאשליית הסכמי אוסלו. לא היינו זקוקים לאינתיפאדה השנייה, שפרצה שבע שנים לאחר חתימת ההסכמים, כדי להבין את האבסורד. הרבה קודם לכן התרחשו ביש"ע פיגועים רבים, במקביל להמשך הסיורים המשותפים של חיילי צה"ל ושוטרים פלסטינים.
אדישות הפריפריה
את השירות הסדיר שלי עשיתי בגוש קטיף, בחורף המדמם של שנת תשנ"ו. צה"ל החל ליישם אז את הסכם אוסלו ב', ומסר בהדרגה את ערי יו"ש לשליטת אש"ף. בחודש כסלו, כאשר צה"ל יצא משכם במנוסה באישון ליל, מאות מתושבי העיר השליכו אבנים על החיילים ושרפו דגלי ישראל. בחודש טבת, ערפאת נאם ברמאללה אחרי נסיגת צה"ל מהעיר ואמר שצריחי המסגדים בירושלים קרובים: “בקרוב נתפלל בפלסטין העצמאית שירושלים בירתה". בחודש שבט נרצח חייל צה"ל אהוד טל בידי מחבל בתוך מפקדת הקישור והתיאום בג'נין, אבל מדינת ישראל התעקשה להמשיך להאמין במשרדי ה־DCO.
אני זוכר את האבסורד שחשנו בעמדות בגוש קטיף. במקביל לאינספור התרעות על פיגועים, מדי לילה חלפו על פנינו ג'יפים עם דגלים כתומים – סיורים משותפים לצה"ל ולשוטרים פלסטינים. ערוץ 7 חשף אז דברים שאמר ערפאת לדיפלומטים ערבים בשטוקהולם. מטרת ההסכמים עם ישראל, אמר יו"ר אש"ף, היא למוטט אותה באמצעות לוחמה פסיכולוגית ופיצוץ אוכלוסין, ולהפוך את חיי היהודים לבלתי נסבלים. ובכל זאת, הממשלה בראשות שמעון פרס המשיכה לקדם את ההסכמים. בעיצומו של חודש אדר תשנ"ו, שבו לבדו נרצחו 57 ישראלים בפיגועים, כונסה פסגת שארם א־שייח' בהשתתפות פרס וערפאת.
רוב הציבור הדתי־לאומי לא היה זקוק לפיגועים כדי להתפכח מאשליית אוסלו. ב־7 בספטמבר 1993, שבוע לאחר שממשלת ישראל אישרה את הסכם אוסלו, הגיעו כרבע מיליון איש להפגנה מול משרד ראש הממשלה בירושלים. להפגנה הזאת הגענו מירוחם, שלושה שבועות לאחר שהקמנו בה ישיבת הסדר חדשה. היינו נערים בני 18, בוגרי ישיבות תיכוניות ולמודי הפגנות. כשפורסם בתקשורת על חתימת הסכמי אוסלו, לא היינו זקוקים להסברים על הסיכון העצום בחתימת הסכם ויתורים ונסיגות עם ארגון טרור.
אבל כבר אז, בהפגנות הראשונות, אני זוכר שהתאכזבתי מהאדישות שגיליתי בקרב תושבי הפריפריה לחתימת ההסכמים. להפגנה שקיימנו בירוחם כמעט לא הגיעו מקומיים, ובהסעה שיצאה מירוחם להפגנה הגדולה בירושלים היו בעיקר בחורי ישיבה. השותף היחיד כמעט למחאה שמצאנו בירוחם היה שליח חב"ד המקומי הרב חיים וולף, שגם ארגן את ההסעה להפגנה. תנועת חב"ד נרתמה אז למאבק, וגם הפיקה שלטים עם הסלוגן “ארץ ישראל בסכנה". באחד הימים עברנו בבניינים שברחוב הראשי כדי לבקש מהתושבים לתלות שלטים במרפסות. אחת התושבות שאלה אותנו מדוע ארץ ישראל בסכנה. כשסיפרנו לה על ההסכם, היא החלה לבכות.
כבחור ישיבה בן 18, מתנחל ובוגר ישיבת ירושלים לצעירים, הפגנות למען ארץ ישראל היו עבורי דבר שבשגרה. פתאום נחשפתי לאוכלוסייה גדולה באזורים אחרים בארץ שמביטה באירועים המדיניים והביטחוניים מרחוק, באדישות מסוימת. לצערי, גם אחרי שלושים שנה קשה לי לומר שמשהו השתנה. אם חלילה ייחתם היום הסכם דומה, ההרכב הסוציולוגי של המפגינים יהיה כנראה דומה להרכב המפגינים במאבק נגד הסכמי אוסלו.
