ביום חמישי, 4 באוקטובר 1973, רס"ר דוד יפרח היה בטוח שהוא יוצא הביתה ליום כיפור, כאשר מ"פ המפקדה של גדוד 82 (חטיבה 7) הודיע לו שהיציאה מבוטלת והגדוד נשאר לכוננות. יום שישי היה עמוס בעבודה במחנה נתן. כטבח הגדוד נדרש יפרח להכין סעודה מפסקת למאות חיילים. הוא החל בהכנות אך העבודה הופסקה באמצע. בשעה 12 הגיע שוב המפ"מ וציווה עליו לקפל את כלי המטבח למשאית ולהתארגן לנסיעה צפונה.
"בחמש וחצי, רגע לפני שהיינו אמורים לעמוד לתפילת כל נדרי, שיירת המפקדה התחילה לנוע. את התפילה מלמלתי במשאית. זה לא הפתיע אותי. שנה לפני כן, בראש השנה, היינו בשטח בקוניטרה והסורים הפגיזו אותנו. שכבנו בשוחות עד שההפצצה הפסיקה. הכנתי את עצמי נפשית למשהו דומה, עוד יום לחימה בגולן. ב־12 בלילה הגענו לפילון, ובבוקר יום כיפור הודיעו לנו שאנחנו עולים לרמה.
"נסענו על ציר הנפט. בשעה 11 הגענו לחניון של הטנקים והמפ"מ אמר 'תעמידו פה את המטבח ותתחילו לבשל'. פרקנו את האוהלים והתחלנו להקים אותם, העמדנו גזיות, הורדנו סירים וציוד. ב־12:30 התחיל בלגן. סירנות, צעקות, פיצוצים, טנקים נוסעים, והמפ"מ צועק 'מהר לקפל הכול למשאיות, המפקדה צריכה לרדת לראש־פינה'. הטנקים התחילו לנסוע, ואנחנו מנסים לקפל כמה שיותר מהר את הציוד שפרקנו.
"אחרי שלושה ימים של המתנה במשאיות קיבלנו הוראה לעלות שוב לרמה, לנקודה מסוימת שבה היה פרוס התאג"ד. עצרנו בצומת ווסט, והמראה היה משהו שאתה לא שוכח. חיילים פצועים שוכבים על אלונקות, משאיות שרופות נטושות, הכול שחור ומפויח. בתאג"ד קיבלתי הוראה להקים מטבח, ושאם מתחילה הפגזה אנחנו צריכים לרוץ ולהתחבא במבנים סורים ישנים שהיו באזור. בתוך כל הברדק הזה אתה צריך להתחיל לבשל אוכל לחיילים שכמה ימים אכלו מנות קרב, במקרה הטוב.
"מעל הראש שלי שורקים מטוסים, מסביב הפגזות, ובתוך כל השיגעון הזה אני צריך לחתוך תפוחי אדמה, להכין אורז, לטגן שניצלים, להכין סלטים, למלא קונטיינרים. לא היו ארוחות מסודרות. מדי פעם היה עובר איזה ג'יפ, מעמיס אוכל ולוקח לחיילים בטנקים. אחרי יומיים שוב החזירו אותנו לצומת ווסט.
"המלחמה נמשכה שלושה שבועות, אבל המלחמה שלי ארכה חצי שנה. בחול המועד סוכות, אחרי שצה"ל כבש את המובלעת הסורית, הכניסו אותנו לתוכה. התנהלה שם מלחמת התשה גם אחרי הפסקת האש הרשמית, ולמעשה הלחימה שם לא הפסיקה חצי שנה, עד פסח בערך. שוב ושוב ניידו אותנו בין מקומות, לפי המצב. במשך חצי שנה הייתה שגרה של הפגזות. לא היו שם מקלטים או מיגוניות, ובכל פעם שנפתחה אש רצנו לתפוס מחסה צמוד לאחד המבנים הסורים או מתחת רק"מ ישראלי. היינו מחכים שעתיים־שלוש ויוצאים.
"על תנאים לא היה מה לדבר. היינו ישנים בקונטיינרים מברזל, בלי חימום. אחרי חודש התחיל החורף, והיה שם קור אימים ובוץ נורא. עלינו עם הבוץ למיטה. פעם בשבוע־שבועיים היה מגיע רכב של בזק וקיבלנו כמה דקות להודיע להורים שאנחנו חיים. המטבח היה אוהל ובתוכו כיריים עם 7 להבות, בלוני גז, תנור להרתחת מים, משטח חיתוך לירקות. כל יום אני צריך להאכיל 250 אנשים. היינו חיילים פשוטים ועשינו מה שאמרו לנו בלי לשאול יותר מדי שאלות.
"מה שהחזיק אותי הייתה האמונה. בכל מקום הסתובבתי עם ספר תהילים, וכשהתחילו הפגזות הייתי תופס מחסה וקורא תהילים. באחת ההפגזות עליתי לנגמ"ש של החוליה הטכנית. עשרה חיילים נדחפו שם, והפגז נפל ממש מאחורי הנגמ"ש. ההדף היה כזה חזק שהנגמ"ש הזעזע. המפקד של החימוש צעק לי 'יפרח, תגיד תהילים'. הכירו אותו כאחד שמסתובב בהפגזות עם התהילים. לפני כמה שנים עוצר אותי בקריות אדם שאני לא מכיר ואומר בהתרגשות, 'זה אתה שעברת את המלחמה עם תהילים?'"
בעבור דוד יפרח, הניצחונות שלו היו גם בשמירה על הערכים הדתיים. "באחד מימי שישי הודיעו לי שאני צריך להאכיל 200 לוחמים בשבת. העמדנו סירים והתחלנו לבשל. בשעה ארבע קיבלתי הוראה להתכונן לפינוי לצומת נפח. טלפנתי למפקדה בנפח ואמרתי להם 'תכינו ארוחת ליל שבת מלאה. לגבי הצהריים, יש לי חמין למאתיים חיילים. אם יפנו אותנו, אני אשפוך את המרק הנוזלי ואביא איתי את החמין'.
"למחרת, בשבת, תוך כדי שאני מתארגן במטבח בנפח, מגיע רס"ר ואומר 'יש פקודה לטגן צ'יפס'. אמרתי לו 'למה לטגן צ'יפס, למה לחלל שבת? יש אוכל בשפע'. הוא התעקש, 'זו פקודה'. אמרתי לו, 'פקודה כזו אני אקבל רק מהרב גורן'. תפסתי את מש"ק הדת ואמרתי לו 'טוס למפקדה ותביא לפה את הרב הצבאי'. הוא בא בריצה ואמרתי לו 'תגבה אותי שאין סיבה עכשיו לחלל שבת'. האירוע הזה חזר על עצמו בווריאציות שונות במהלך המלחמה. מפקדים לא רצו לשמוע על הלכות כשרות או שבת, ואני התעקשתי. בממלכה הקטנה שלי אף אחד לא יכריח אותי לבשל לא כשר או לבשל בשבת, ואני מוכן להתעמת אפילו עם הרמטכ"ל".
מה דודך מדוד
משפחת יפרח עלתה ארצה מקזבלנקה עם שמונת ילדיה בנובמבר 1961. תחנתה הראשונה הייתה צריף לוהט במעברת חצרים שליד באר־שבע. לאחר כשנה וחצי עברה המשפחה לשיכון של עמידר בעיירת הפיתוח טירת־הכרמל, שם חיה סבתא רחל עד היום. סבא שמעון נקלט בעבודה בניקיון ואחזקה, סבתא ניקתה בתים וחדרי מדרגות. דוד, יליד 1949, היה הבכור. הוא התחיל את התיכון בבית ספר מקצועי לנגרות, ואחרי שנתיים יצא לעבוד כדי לסייע במשק הבית. כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים הוא התגייס לצבא, נשלח לקורס משגיחי כשרות והוצב בגדוד שריון במחנה נתן. מפקדיו, שהעריכו את עבודתו, הוציאו אותו לקורס טבחים וביקשו ממנו לחתום קבע.
"בין המלחמות עברתי הכול עם הגדוד", הוא מספר. "חורף מקפיא בתל־אביטל בגולן, אימון בנפח, קו קיץ לוהט בשארם א־שייח'. נדדתי עם הגדוד שלחם בסיני במלחמת ההתשה, עברתי תקופה במתלה, האכלתי את פלוגת הבני"שים הראשונה שצה"ל קלט בשריון. לפני מלחמת יום הכיפורים ספגנו הפצצות בקוניטרה. את דרגות הרס"ר קיבלתי בתחילת המלחמה, ואחריה המשכתי לשירות שהגיע ל־25 שנה".
את הסיפור של דוֹד דוִד שמעתי ממש במקרה. בביקור אצל סבתא בשנה שעברה הוא התיישב מולי והתחיל לדבר. חשבתי לעצמי שכל כך הרבה נכתב על עלילות הלוחמים והטייסים. גדלנו על מור"קים מרגשים עם ניצחונות וכשלים של המפקדים, ועל סיפורי גבורה של הדרג המסתער. אבל המלחמה הזו כללה גם חיילים כמו דוד יפרח, שבסיפור שלהם אף אחד לא התעניין ואיש לא מספר. הם עברו את מוראות המלחמה כמו כולם, אבל נשארו שקופים. חמישים שנה אחרי, הגיע הזמן לזכור את חיילי המפקדה, גיבורים שהשתתפו ביציקת מגש הכסף שעליו שרדה מדינת היהודים.
