בנאומו המתריס מול שופטי בג"ץ בשבוע שעבר, בחר ח"כ רוטמן להמשיל משל בניסיון לקעקע מן היסוד את הלגיטימיות של עצם קיום הדיון המשפטי בתוקפו של התיקון לחוק היסוד שביטל את עילת הסבירות. המשל הוא ניסוי מחשבתי, המיוחס לטכניון של שנות השישים, שבו התבקשו סטודנטים – עליהם הוטלה המשימה לתכנן צינור להובלת דם מצפון הארץ לדרומה – להציג את המידע החסר להם לשם כך.
לפי סיפור "אגדת צינור הדם" (כפי שהניסוי מכונה באתר הטכניון) הסטודנטים דרשו מידע טכני רב (תוואי הצינור, צמיגות הדם ועוד) אך לא עצרו לשאול את השאלה המקדמית: דם זה, על שום מה? מאין הוא בא ולאן הוא הולך? הנמשל של רוטמן היה ברור לו: בג"ץ צולל לשאלות דוקטרינריות משפטיות סבוכות, מבלי לעצור ולשאול שאלת יסוד – מהיכן סמכותו של בג"ץ לקיים את הדיון הזה מלכתחילה. כצפוי, רוטמן ממש רקד על הדם. בהזכירו כי הדם הוא הנפש במסורת היהודית, טען כי עצם הדיון בבג"ץ משול לפגיעה בציפור הנפש של הדמוקרטיה הישראלית, הבחירות והכרעת הציבור.
אך מהו הנמשל של אגדת צינור הדם "המקורית"? רוטמן דווקא ציין את מטרת הניסוי: הצבעה על חיוניותה של החינוך ההומניסטי, שמעבר לחישוב המדעי הצר, להכשרתם של מדענים. הוא הוסיף וציין (נכונה, כפי הנראה), כי בעקבות הניסוי, הוקמה מחלקה ללימודים הומניסטיים ואומנויות בטכניון. רוטמן בחר לעצור פה ולעבור הלאה. די היה לו בכך שהניסוי חשף התעלמות משאלת יסוד המונחת בבסיס הדיון, אך הוא קיפץ מעל בירור העניינים שמהם התעלמו הסטודנטים בניסוי. זהו מהלך טיפוסי אך מדאיג: היתלות בעקרון, חשוב לכשעצמו, מבלי להפנים את משמעותו או לבררו. כך, לראייתי, ביחס לעקרון שלטון הרוב (שתוקפו תלוי בשוויון בזכויות) וכך בהקשרה של השאלות החברתיות שמעלה ניסוי צינור הדם.
דיון מלא יותר בניסוי הצינור יציע שכל סטודנטי/ית וכל חוקר/ת – בכל תחום, גם מדעי הטבע – יחויבו לבחון את המשמעויות המוסריות של עיסוקם, להבין את ההקשר החברתי שבו הם עובדים וכן את המורשת האינטלקטואלית שבתוכה צמחה החשיבה המדעית-ביקורתית (היום אנו מבינים שגם המסגרת המוסדית שבה צמחה החשיבה הביקורתית והמדעית היא קריטית כדי שנבין היכן אנו פועלים). ניסוי הצינור היה קריאת השכמה והזמנה להתחיל לשאול שאלות יסוד של חברה ומוסר גם במדעי הטבע "הקשים."
לכן נדהמתי מכך שרוטמן הלך דווקא לאגדה הזאת, ולו כיוון שהוא מתעלם כנראה בבירור מכוונת יוצרה. זוהי תקלה חמורה בבית המדרש השמרני שאליו משתייך רוטמן, בו כוונת היוצר ההיסטורי היא חשובה במיוחד. אבל יש בעיה חמורה יותר עם המשל של רוטמן. למעשה, המשל אינו משרתת אותו, שכן הוא היה אמור בכלל להתקומם כנגד הציפיה כי תישאל השאלה מהו הדם הזה שבצינור – שהרי התרגיל הוא תרגיל פשוט בפיזיקה, לא? מאיפה נכנסו ערכים לשאלה מתמטית? נזכור, כי עבורו הדמוקרטיה היא רק מנגנון הכרעה (כדברי השופט עמית בדיון, "דמוקרטיה ברמת ועדת קישוט של כיתה ד"), תוך זניחת הערכים שבלעדיהם לא תיכון דמוקרטיה אלא עריצות רוב. ואותו כלל אמור להיות תקף גם לתרגיל בפיזיקה, שאינו נוגע בערכים, לא? העניין הוא שאין ערך או תוקף לתרגיל הפיזיקלי ללא ההקשר שבו הוא נערך; בעיקר אין לו קיום בהיעדר הערכים – ערכים! – שהחקירה המדעית-ביקורתית וחישוב הפיזיקלי מבוססים עליהם מדעיקרא. ואם החקירה המדעית צריכה להידרש מעת לעת לשאלות יסוד, קל וחומר שכך גם החקירה החוקתית, לא?
ייתכן שרוטמן התכוון לכך שיש שאלות יסוד שיש לשאול (סמכות בג"ץ), אבל רק כל עוד זה נעשה עד לגבול מסוים (לא שואלים שאלות על חוק יסוד!), הנראה בעיניו. טוב, ברור שקשה ליישב עמדה זו עם חשיבה ביקורתית הומניסטית, אך לפחות כאן ברורה לעין-כל העובדה שגם עמדתו של רוטמן לעולם תהייה נטועה בעולם ערכים מסוים, שבו יש שאלות שמותר לשאול ויש שאלות שאסור לשאול – גם כאשר הוא מתיימר "רק" לקבוע מנגנון הכרעה "ניטראלי" (לענייננו: כל "חוק יסוד" הוא חוק יסוד!, יהא אשר יהא תוכנו).
אם כך, בניגוד לחזותו, המשל של רוטמן אינו מזמין דיון ערכי פתוח אלא מבקש לגנוז אותו. הטיעון הזה מושתת על סט ערכים (עויני-ליברליים) וקובע בעצם שהסט הזה מצוי מעבר לכל דיון. בדיוק בשל כך, כשם שיש לעצור על השאלה "מהו הדם הזה שהצינור מוביל", יש לעצור על השאלה: מה מסתיר רוטמן בהעלותו באוב את סיפור הצינור, שהוא סיפור שחוק למדי. וחשוב מכך: הודות לשיעור שהעביר אותנו ח"כ רוטמן, כפי שרק הוא יודע, חובה עלינו לשאול: מאיפה הגיעו חוקי היסוד ולאן הם מוליכים אותנו? ובאותה נשימה: לאן מוליך אותנו הטיעון בדבר חסינותם מביקורת של חוקי היסוד?
ד"ר יאיר שגיא הוא חבל סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה
