התיישבתם לקרוא? קומו רגע וגשו למזווה במטבח. באופן סטטיסטי סביר להניח שאתם מחזיקים שם צנצנת דבש של חברת יד מרדכי, ששולטת ברוב מכירות הדבש בישראל. דבש טהור מתוצרת הארץ, כן? עכשיו תקראו באותיות הקטנות שעל התווית: "הדבש שלנו מבוסס על דבש מקומי הנרדה ברובו על ידי דבוראים בארץ וחלקו נרדה בחו"ל". ראיתם את זה? ישראבלוף. בכל שנה לקראת החגים אנחנו מופגזים בכתבות וסיפורים על הדבש הישראלי והחובה להגן על המגדלים ולמנוע חלילה את הורדת המחיר באמצעות פתיחה לתחרות מחו"ל. אבל מתברר שאפילו הדבש הישראלי הפופולרי ביותר רק מבוסס על סיפור ישראלי. אז על מי אנחנו מגינים?
דבש אחרי ראש השנה הוא כמו אתרוגים אחרי סוכות, אז מה פתאום נזכרתי? משום שהשבוע רשם הלובי החקלאי ניצחון קטן לכאורה במערכה על התחרות החופשית. בדיקת מעבדה מגרמניה איתרה סימנים לתוספת סירופ סוכר בדבש המיובא מיוון שנמכר ברשת רמי לוי, מה שמוכיח שהוא איננו "דבש טהור" כפי שהבטיח איש העסקים. זה גם מוכיח את צדקתם של הארגונים החקלאיים, ובראשם מועצת הדבש, שהתריעו מפני הסכנה שבהסתמכות על דבש מיובא, והסבירו שמחירו הנמוך הוא "מלכודת דבש" שתוביל את הצרכן לקבל מוצר באיכות נמוכה.
בתוך ימים ספורים הוגשה גם בקשה לתביעה ייצוגית נגד "רמי לוי שיווק השקמה" על סך 45 מיליון שקלים. כל כלי התקשורת דיווחו ברעש גדול על הסיפור הזה, אבל מי הזמין את הבדיקה בגרמניה? מועצת הדבש. קרטל בחסות החוק השולט בכל הרגולציה בענף ומתנגד נחרצות לרעיון להתיר כניסה של 500 טונות דבש בפטור ממכס, במכרז שזכו בו חוץ מרמי לוי, גם ויקטורי, שופרסל, אושר עד ויוחננוף. המהלך גרם לכך שבראש השנה תשפ"ד, לראשונה אי פעם, יכולנו לרכוש דבש במחיר ממוצע של 18.6 שקלים לקילו, נמוך בכ־60% ממחירו בשגרה – 45.6.
מי שמדווח בהעתק־הדבק מהודעות מועצת הדבש בלי להתעכב על האינטרס הגלוי שלה במניעת ייבוא מוזל, עושה צחוק מהמקצוע ותורם לתעמולה השקרית
תעשיית הדבש מגלגלת קרוב למאתיים מיליון שקלים בשנה, מחצית מהסכום במכירות לפני החגים (ועוד 20% במימונה). הכסף הגדול הביא כאמור את מלחמות הדבש, ביוזמת מועצת הדבש, עד למעבדת Intertek הגרמנית שדיווחה כי איתרה פחות מ־5% של הממתיק פסיקוז (אלולוז) שנוכחותו מעידה על הוספת סירופ סוכר ואינה עומדת בדרישות התקן האירופי. בתגובה אומרים ברמי לוי: "לרשת יש כל האישורים הרלוונטיים המראים כי הדבש טבעי וטהור. מועצת הדבש, יחד עם כל הגורמים מסביב כולל אלה המטילים מכסים ומיסים, עושקים את הציבור". בחברה צירפו לתגובה גם שלל מסמכי בדיקות מעבדה עם חותמות של משרד הבריאות, מכון התקנים הישראלי והחברה המייצרת Regina.
מי צודק? אין לי מושג. אסור לשכוח שגם היבואנים הם שחקנים בעלי אינטרסים כספיים גדולים, ויש להיזהר מאימוץ אוטומטי של עמדתם בשם המאבק המוצדק ביוקר המחיה. לכל זה נוספה בשבועות האחרונים הקטטה הפוליטית בין שטראוס, הבעלים של מכוורות יד מרדכי וזו שמובילה את חרם המפרסמים על ערוץ 14, לבין רמי לוי המפרסם מספר אחת בערוץ. באקלים הזה, ניסיון לקיים שיח ענייני בסוגיה משול לדילמה המפורסמת מאגדות החורבן: חבית של דבש שכרוך סביבה דרקון – האם אפשר ליטול את הדרקון בלי לנפץ את החבית?
ייתכן שאכן מדובר פה בזיוף שטוב שנחשף לציבור, אבל מי שמדווח בהעתק־הדבק מהודעות מועצת הדבש בלי להתעכב על האינטרס הגלוי שלה במניעת ייבוא מוזל, פשוט עושה צחוק מהמקצוע. הוא גם תורם לתעמולה השקרית כאילו פתיחת השוק לייבוא תחשוף אותנו לסכנות בריאותיות. כדאי לזכור שארגוני החקלאים הפגינו בשנה שעברה מול ביתו של שר החקלאות דאז עודד פורר, כשהוא פתח לראשונה אפשרות לייבוא פטור ממכס של 200 טונות דבש בלבד.
כן, גם בספטמבר שעבר נשלחה הודעה דרמטית לתקשורת מאותה דוברת, הפעם בשם "ארגון מגדלי הדבורים", ובה נכתב: "במכוורות ישראל ישנו מספיק דבש לחגי תשרי וגם לאחריהם! ייצור הדבש עומד על כ־4,400 טון(!) ואין צורך בייבוא!" (סימני הקריאה במקור). הם גם טענו שדבש מיובא לא יוריד את המחיר לצרכן. פורר נאלץ לדחות את המהלך, כך שהאזרחים יכלו ליהנות מדבש זול רק אחרי החגים. התוצאה: עלייה של עשרות אחוזים במכירות הדבש, אבל לא על חשבון התעשייה המקומית שלא נפגעה במכירות.
פורר עצמו הסביר לפני כמה חודשים בכנסת את המתמטיקה: "כמה דבש מייצרים במדינת ישראל? בין 4,000 ל־4,400 טון בשנה. הצריכה – 6,000 טון. אמרו שהיא קשוחה. הבאנו 200 טון דבש בסך הכול. אתה יודע מה קרה למחיר? הוא נמכר ב־18־20 שקלים לצנצנת, במקום 45. תבדוק ברשתות, צריכת הדבש, לא בעונה, עלתה ב־200%. כמה נפגע הדבש של יד מרדכי ב־45.90? בשני אחוז בסך הכול".
הנתונים על צריכת הדבש בישראל מדהימים. במדינות המערב כל אזרח צורך כקילו וחצי דבש לשנה. אצלנו, עם ראש השנה וכל התפוח בדבש, הישראלי הממוצע צורך חצי מזה. אי אפשר לראות את הנתונים האלה במנותק מהעובדה שהדבש פה יקר ביותר מ־150% ביחס לאותן מדינות. המכס על ייבוא דבש עומד על 16.3 שקלים לקילו, כלומר חוסם את היבואנים בפועל אלא אם שר החקלאות בחסדו פותח מכסה בפטור ממכס.
הניסוי של פורר ב־2022 הוכיח שהצריכה לא קשיחה. הישראלים יקנו יותר דבש אם רק ימכרו להם אותו במחיר שפוי. אבל זה לא הפריע למועצת הדבש לטעון גם השנה ש"ישנה כמות מספיקה של דבש לחגי תשרי". באורח פלא, באתר המועצה נטען ש"הישראלים צורכים 4,500 טון דבש בשנה", המספר מוכר לכם? זה בדיוק סדר הגודל של הייצור המקומי בשנה, אף שהקביעה הזאת בבירור לא נכונה ולא תואמת את הנתונים של כלל הגופים.
משלא נתקבלה עמדתם, רכשו במועצה שלוש צנצנות דבש יווני מרמי לוי ושלחו למעבדה בגרמניה. הממצאים אכן מטרידים, וכפי שהסביר יו"ר ארגון מגדלי הדבורים דורון ליבנה: "הדבש המיובא מגיע מארצות אחרות, בלי שהצרכן יודע כיצד וממה הוא מיוצר והאם עבר בדיקה". זה לא נכון. הדבש שמיובא לישראל, כאמור, עבר בדיקות הן של משרד הבריאות הן של מכון התקנים, אבל נכון שהצרכן לא יודע כיצד וממה הוא מיוצר.
לדוגמה, בחודש אפריל ביקש משרד הבריאות מאלרגיים לחלב שלא לצרוך דבש של מכוורות יד מרדכי לאחר שבדיקות מעבדה איתרו בו שאריות של חלבוני חלב. מדובר היה בדבש טהור מפרחי בר, בצנצנת או בבקבוק לחיץ. רגע, גם תוצרת הארץ עלולה להיות מסוכנת? אל דאגה. ביד מרדכי דאגו להבהיר: "מקורו של הדבש שבו נמצאו חלבוני חלב הוא בחו"ל, והוא חלק מהתערובת שמרכיבה את הדבש של יד מרדכי יחד עם דבש מישראל, עקב מחסור קבוע בדבש בארץ".
שוב מתברר שמערבבים אותנו. הצרכן חושב שהוא תומך בדבש כחול־לבן, ולא יודע שמדובר בתערובת. איך הנס הזה קורה? גם כאן עודד פורר כבר גילה את הסוד: "רוב הדבש שאנחנו צורכים מעורבב עם דבש מחו"ל כי מייבאים אותם בגלונים ומערבבים אותם. פשוט כשאורזים אותו מייצרים את המהילה הזאת וזה עדיין נמכר כדבש תוצרת ישראל". למותר לציין שמשק הדבש שלנו ריכוזי בטירוף ונשלט ברובו בידי יד מרדכי, ו־30% נוספים מתחלקים בין מכוורות עמק חפר ועין חרוד.
אנחנו מתייחסים כאן לא מעט לוויכוח סביב החקלאות הישראלית, שמתואר תמיד כדילמה בין מחירים נמוכים לצרכן ובין הגנה על עצם קיומה של חקלאות כחול־לבן. אבל מתברר שבמקרה דנן מדובר בסתם מריבה בין יבואנים, אלה בגלונים ואלה בצנצנות. המכוורות הגדולות ששולטות במועצת הדבש ובארגוני החקלאים הן למעשה יבואניות בפני עצמן, והן פשוט נאבקות באפשרות שגם יבואנים אחרים יקבלו נתח. הטיעונים בעד החקלאות הישראלית או בריאות הציבור הם סתם אוסף סיסמאות תלושות. זה לא דבש, זה רקוב.
ההיסטריה חוזרת על עצמה
אם אתם חושבים שהטקטיקות האלה שמורות רק לדבש, צפויה לכם אכזבה. כיאה לארץ זית שמן ודבש, המצב המגוחך הזה מועתק כמעט אחד לאחד גם בענף שמן הזית. "רוב המכר הוא של שמן מהתעשייה המקומית המעורבב עם שמן מיובא זול בצוברים, בתוספת כמות מסוימת של שמן ישראלי. אחוז השמן הישראלי אינו מסומן על הבקבוק". זה לא ציטוט שלי, אלא של משרד החקלאות שהראה איך ליטר שמן זית שעולה בספרד 16.60 שקלים מתגלגל כאן למחיר של 35.40. תחליפו כמה מילים ותקבלו את סיפור צנצנות הדבש.
מי שולט בשוק שמן הזית המקומי? שוב, יד מרדכי (בבעלות שטראוס), זיתא (בבעלות ויסוצקי) ועץ הזית (בבעלות שמן תעשיות). קוראים ותיקים של הטור הזה ודאי מזהים את השמות שחוזרים על עצמם פעם אחר פעם –ככה נראה שוק המזון הישראלי. השמן מיובא בצוברים בעיקר מירדן וגם ממדינות כמו טורקיה, איטליה, ספרד ואפילו קצת מתוניסיה. בשנת 2019 רק 10% מהמכירות היו של שמן זית 100% ישראלי.
וגם בשמן הזית ההיסטריה חוזרת על עצמה: בכל פעם שהממשלה פותחת את האפשרות לייבא בבקבוקים, מגיעים נציגי החקלאים (שמייצגים בפועל את השחקנים הגדולים) וזועקים מרה נגד המהלך שיביא לחורבן החקלאות המקומית, אך שוכחים לציין שהם בעצמם יבואני ענק של שמן זית, פשוט בתחפושת של שמן ישראלי.
לאחרונה, חלה פריצת דרך בענף השמן. סוף סוף הגיעו שם להסכמות עם משרד האוצר על הפחתת מכסים תמורת תמיכות ישירות. אבל מי מעורר בעיות? התקן הישראלי הייחודי לשמן שחוסם תחרות. משרד הבריאות התעקש להשאיר אותו למרות רפורמת הייבוא שהייתה אמורה לאמץ תקינה אירופית. הטיעונים? מכל הבא ליד. סכנה בריאותית, בשנות השמונים בספרד התגלה שמן פגום שפגע באנשים, סגולות בריאותיות בשמן הישראלי, ובל נשכח את החיבור למסורת שכן מלכי ישראל נמשחו בשמן כתית.
הסאגה הזאת חזרה על עצמה עם הדבש. פקידי משרד הבריאות נלחמו בשיניים להשאיר את תקן הדבש הייחודי בישראל (שהוענק, אתם כבר יכולים לנחש, רק ליד מרדכי), בטענה שהשוק האירופי רווי זיופים מסוכנים. גם בתקן שלהם יש אותו אחוז סוכרוז מרבי, אבל "שם ניתנו החרגות לרמה גבוהה יותר במקרים מסוימים". העובדה שמשווקי הדבש והשמן הגדולים בישראל מוהלים את התוצרת המקומית עם יבוא ממדינות שבהן תקינה נמוכה בהרבה לא שינתה כלום.
מדי שנה, לקראת ראש השנה, עורכים שירות המזון במשרד הבריאות בשיתוף עם מועצת הדבש סקר בדיקות דבש. הם לוקחים צנצנות ממדגם של 40־50 מכוורות ומחפשים מי מוסיף סוכר או מזייף. עברתי השבוע על הממצאים מהשנים האחרונות – בכל הכתבות האלה מוזכרים כל מיני יצרנים קטנים וזעירים שמוכרים לסביבה הקרובה בגולן או בשפלה, שאותרו אצלם כמה אחוזי סוכרוז מעבר לתקן. בתגובות דבוראים רבים שואלים: "איפה הבדיקות של יד מרדכי ועמק חפר?" גם הטקטיקות מועתקות מענף לענף.
זוכרים שכתבנו כאן על ההיתר לייבוא שום מסין? בתוך מועצת הצמחים ישנו גוף שנקרא "שולחן השום" המרכז את האינטרסים של מגדלי השום הישראלים, ועד לאחרונה עמד בראשו חקלאי בשם איתן אביבי. באוגוסט האחרון דיווחה כתבת גלי צה"ל עינב קרנר כי אביבי "שלח לצמרת משרד החקלאות בדיקות מעבדה שבוצעו לשום המיובא מסין, שלפיהן עולים ממצאים החשודים כלא בריאים למאכל אדם".
נשמע מוכר? משרד החקלאות מסר בתגובה שהוא מבצע בדיקות לשום המיובא מול שום מקומי ועוד אין תוצאות. בלי ציניות, טוב שבודקים. אבל טוב עוד יותר לדעת ש־80% מהשום המשווק בעולם מיובא מסין, אז אם הוא לא בריא למאכל אדם, מיליארדים מאזרחי העולם נמצאים בבעיה. כדאי גם לשים לב לעובדה שעוד טרם הסרת המכסים כ־60% מהשום כאן מיובא מסין, ולבחון מניין מגיע השום הקפוא שנמכר לנו כתוצרת הארץ. חשוב לדעת שאותו איתן אביבי טען בכל כתבה שהשום הסיני בעייתי ו"אף אחד לא יודע במה מרססים אותו" עוד הרבה לפני ששלח אותו למעבדות כדי שיסמנו מטרה מסביב לחץ שהוא ירה כבר מזמן.
להם הייתה שיטה. קודם זרקו רימון, זית, שום, חלב או דבש, אחר כך ירו צרור של טיעונים בעד התוצרת המקומית ונגד הסכנות הבריאותיות האינסופיות שטומן בחובו הייבוא החופשי, אחר כך נחו. אז בין צרור לרימון, כדאי לוודא שהייבוא החופשי לא נמצא כאן כבר בהמוניו ופשוט מתחפש לתוצרת כחול־לבן.
