בדברי ימי ישראל נרשמה מלחמת המפרץ כאירוע שגלגל את זירת הקרב לקווי העורף, ואת רבין לזרועות הסכמי אוסלו. תמונות הפקקים האינסופיים מתל־אביב אל הערים המופצצות פחות הביא את הפלמ"חניק לשעבר למסקנה שכוח העמידה הישראלי נחלש, ושהאזרחים כאן לא יעמדו במתקפה רחבה נגדם אם זו תגיע עד הבית. במאמר בהארץ לציון עשרים שנה למלחמת עיראק נגד ארה"ב וחברים, ציין אלוף בן כי בכל אזעקה ואזעקה נדרש רבין עצמו לרדת שמונה קומות מדירתו בנווה־אביבים עד למקלט, ו"הניסיון הלא נעים השפיע עליו בשובו לשלטון לחתור לפשרה עם הפלסטינים והסורים".
"מלחמת המפרץ חוללה תפנית בתפיסת הביטחון הישראלית", הוסיף בן. " לראשונה מאז 1948 התנהל העימות בעורף ולא בחזית. טילי הסקאד העיראקיים שנורו לגוש דן ולחיפה עקפו את המוצבים, אוגדות השריון וטייסות חיל האוויר, ופגעו בריכוזי האוכלוסייה האזרחית". כזכור, סדאם חוסיין הפנה את האש לכיוון ערי החוף שלנו – האחייניות החביבות על הדוד סם. הטילים שלו גבו את חייו של ישראלי אחד, והנזק לרכוש לא היה עצום. ובכל זאת, השבתת המשק לשישה שבועות, ומראה רבבות הנוטשים ומיליוני המתוזזים לחדרים מוגנים בניילונים ואיזולירבנד, העלו בליבו של רבין את החשש שתושבי ישראל לא יסבלו מצב שבו מתנדבי הג"א תורמים להם יותר מכוחות הביטחון החמושים.
"יצחק רבין היה ראשון המדינאים הישראלים שהפנים את האיום על העורף וגזר ממנו מסקנות מדיניות", כתב בן ב־2011, בפרגון מרחיק לכת למי שהיה בעיניו מדינאי מרחיק רואי. כאילו בשני העשורים שחלפו מאז ההסכם השערורייתי המכונה "שלום", לא נדרשו אזרחי ישראל להוכיח שוב ושוב שכוח העמידה שלהם לא נחלש ואפילו עמד באתגרים קשים פי כמה, כשהפעם התופת תופסת אותם בנסיעה שגרתית באוטובוס, בבילוי במסעדה ואפילו בשולחן ליל הסדר בבית המלון.
לימים התגלה שהציבור חזק דיו להתמודד גם עם השבתת משק רדיקלית וממושכת הרבה יותר משישה שבועות, כשנגיף קטלני יטריף את העולם כולו. אגב, בניגוד לנטען במאמר של בן, טילים הגיעו לעורף הישראלי עוד לפני מלחמת המפרץ: הצפון הופגז בקביעות עד למבצע שלום הגליל, שהתגלגל להיות מלחמת לבנון הראשונה. לימים יעבור מרכז הכובד של התופת האורבנית לאזור הדרום, באדיבות צעדי נסיגה שאוסלו החל להניע.
אבל עם כל הכבוד למלחמת המפרץ – שרמת הטראומה שאובחנה בה טופלה בהצלחה בעזרת מינון קבוע של שני פרקי "זהו זה" בשבוע – מותר לחשוד שמלחמה טראומטית אחרת, משעשעת הרבה פחות, היא זו שטיילה בין תאי התת־מודע לתאי המודע של מנהיג השמאל, כמו גם של רבים במחנהו. מאז שנות השבעים המוקדמות התעוררה במחנה השלום נכונות לוויתורים כואבים שלא כאב בעצמו, והפכה לאידיאולוגיה. זה התחיל בהסכם שלום עם מדינה ריבונית, והתפתח לחוזה דמים עם ארגון טרור, שניצל את עייפות החומר של מנהיגי העם קשה העורף הזה. שבועות ספורים לפני כן עוד חסתה ישראל תחת מטריית המכנה המשותף המובן מאליו ביותר: שלום עושים עם שפויים, את האויבים – מכניעים. הצהרותיו המופרכות של שמעון פרס ש"הסכסוך במזרח התיכון נגמר", הביאו המונים להאמין באמת ובתמים "ששום אצבע לא תלחץ על ההדק, לא תסכן את החיים". גיבורי ישראל וכוחות הביטחון נאלצו או הסכימו לשתף פעולה עם ניסויים בבני אדם, כשמסרו נשק למי שעד לפני זמן קצר היה האויב הרצחני הקרוב ביותר למקום מגורינו – בלי תקופת צינון מתבקשת, בלי ערבויות אמיתיות ובעיקר בלי אחריות. הפתרון של מי שכפרו בניצחון הגבורה של ישראל במלחמת יום הכיפורים לא חסך דם, הוא הוביל לעוד למעלה מאלף נרצחים ישראלים, רובם המוחלט אזרחים.
עשרים שנה מפרידות בין מלחמת יום הכיפורים להסכם שלא ייאמן עם רב המרצחים יאסר ערפאת. עשרים שנה שבהן מיתוס השכול הפך מכאב משותף על מחיר חירותנו למתווה דרך, תוך שהוא מזיז הצידה את ההישגים העצומים של ישראל במתקפת־הנגד מול שני צבאות גדולים ועוד חמישה חילות משלוח, חרף היתרון הניכר שלהם בנקודת הפתיחה של המלחמה. עשרים שנה שבהן זכה האויב להכשרה זוחלת – מתנועות קצה ועד לראש הממשלה המומרץ באדיבות שריד, אלוני וחברים. עשרים שנה שבהן הדמוניזציה עברה ממי שמבקש לחסל את ישראל לאלה שמבקשים ליישב ולהפריח אותה.
הולדתו של אוסלו בפוסט־טראומה לאומית שתודלקה היטב לאורך שני העשורים הקריטיים האלה. פוסט־טראומה טבעית, כמעט מתבקשת, בקרב עם שמסומן בעיגולי מטרה בשל יהדותו – בין שהוא יושב בגולה ובין שהוא יושב בארצו; בין שפתח במלחמה ובין שסיים אותה; בין שישב בחדרי המשא ומתן ובין שנמנע מהם.
אנחנו מחבקים פוסט־טראומטיים, נלחמים על זכויותיהם, אבל אנחנו לא יכולים לתת לפוסט־טראומה להוביל קרב לחיים או למוות. חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים מותר להודות שכשמדובר בחיי אדם, מבט מרחיק לכת באמת לא יכול להישען על התרחיש האופטימי ביותר.
ועוד דבר: מותר גם לומר שניצחנו. מאוד ניצחנו. בגלל המלחמה ההיא – האיומה והקשה, מלאת הנפגעים והשכול – הגענו למקום המבוסס והמאובטח שאנחנו נמצאים בו היום, כלכלית וצבאית. פעם בחמישים שנה ראוי להודות על הניצחון ההוא, ולהמשיך ללמוד לצמוח ממשברים שנראים בלתי פתירים. 0
לתגובות: orlygogo@gmail.com
