שנת הלימודים התחילה אצל משפחת שבח בצורה מעט חריגה ומבולבלת, שונה מהמקובל בהתחלות שכאלה. כי בזמן שכל תלמידי ארצנו הסתגלו מחדש למסגרות בהתרגשות ותחושת התחדשות, אצלנו בבית המסגרות פשוט מסרבות להפוך להיות חלק מאיתנו.
כבר במוצאי 1 בספטמבר מצאתי את עצמי מנחמת ומרגיעה את אחת מבנותיי שזה לא נורא, שהיא תסתגל לשינויים, ושתמיד יש לה לאן לחזור. והנה שבועיים עברו, והיא אכן בחרה לעזוב את החדש ולחזור הביתה. במקביל, לאחר מחשבה על טובת שני בניי, ביום בהיר אחד בהחלטה של רגע העברתי את שניהם לתלמוד תורה שונה מזה שהיה מתוכנן שילמדו בו. לבת נוספת המסגרת שחשבה ללמוד בה התבררה כפחות מתאימה, והיא עדיין מחפשת חלופה מספקת, אם היא קיימת.
אם כל זה לא מספיק, אז יש גם הסתגלויות חברתיות והתנהגותיות שלא פוסחות על אף אחת מבנותיי, מי יותר ומי פחות. בקיצור, בחודש אחד הכפלתי שלא לומר שילשתי ואף יותר את משרת האם שלי, שאני אחראית בה על שישה ילדים. משרה שעסקתי בה עד כה ממילא באופן מלא, בלי להשאיר כמעט שנייה פנויה ביום כדי לתהות על שאר ענייני חיי.
אלו היו, ובעצם עודם, אתגרי קצה שלא ציפיתי לבואם ובטח לא בעוצמה ובאינטנסיביות כאלה. בנוסף לכול הם הביאו איתם צורת געגוע חדשה לרזיאל, ולחלל הקיים בלעדיו.
חסרות לי המריבות על כמה הוא טועה בדרכו החינוכית עם הילד הזה, וכמה הוא לא מספיק מעורב בתהליכים שעוברת האחרת, ולמה הוא כל כך נוקשה איתו ולא מספיק קשוב אליה ולמה הוא סותר אותי
השנים האחרונות לימדו אותי מתי הגעגוע הופך מתכשיט עדין ומחייב על הצוואר לשלשלאות ברזל כבדות המאיימות לחנוק אותי ולקחת את האוויר מגרוני ומהחדר כולו.
ברור לגמרי שתקופות החגים הן גם כך מלאות רגעי געגוע משביתים וממוטטים. לא עובר רגע בלי ששיר כלשהו, ריח או אירוע סתמי כמו יציאה לקניית בגדים מזכיר זמן שאול מהעבר, שבו החוקים היו שונים. ובהתפכחות מהרגעים האלו אל ההווה, הכאב והעצב כאילו מקבלים כוחות־על ועושים בי כרצונם, בלי שאדע כמה זמן זה יימשך.
אבל הגעגוע הזה, שבמקרה גם הגיע בצמוד לחגים ולאירועי פתיחת השנה, הופיע פתאום בפתח הדלת, מרושל ועייף, בלי שהייתה לי אפשרות לדחות אותו או להתעלם מקיומו.
קול קטן בתוכי ניסה במבוכה לתהות במה בדיוק היה עוזר לי אילו הוא היה כאן עכשיו, והאם הבעיות היו פחות גדולות או אולי כלל לא היו מתקיימות בגלל נוכחותו בחיינו. אני מרשה לעצמי להתבונן בשאלה הזו, ולהסביר לעצמי למה בדיוק אני מתגעגעת ומה תועלתו של רזיאל בפרט ושל בן זוג ואבא בכלל במצבים כאלה.
אילו רזיאל היה כאן בשבועיים האחרונים, אני מניחה שהיינו חולקים יחד את העומס הרגשי וגם הטכני. חולקים מחשבות ורעיונות משותפים, חולקים דרכי פעולה וגבולות גזרה של כל אחד מאיתנו ובסך הכול נושאים בזה יחד, בשניים.
שאני הצודקת
כמובן, אם הוא היה פה הוא כנראה לא היה חולק איתי את העומס במידה שהייתי רוצה, ולכן הייתי רבה איתו. גם זה מאוד חסר לי.
חסרות המריבות על כמה שהוא טועה בדרכו החינוכית עם הילד הזה, וכמה שהוא לא מספיק מעורב בתהליכים שעוברת האחרת, ולמה הוא כל כך נוקשה איתו ולא מספיק קשוב אליה ולמה הוא סותר אותי ולמה הוא לא מסכים איתי. וכל מילה שאני כותבת רק פותחת לי עולם שלם של סגנונות ריב שאני מתגעגעת אליהם וחסרה אותם.
אם רזיאל היה פה הייתי סותרת אותו. מקשיבה לכל מילה שלו רק כדי להסביר לו לאחר מכן, מילה אחר מילה, כמה הוא טועה וכמה לא נכון לפעול ככה, ושאולי אם הוא היה נוכח קצת יותר בבית הוא היה רואה את הדברים אחרת – הוא היה רואה אותם כמוני. והייתי מוסיפה שבינתיים כדאי שיאמין לי שאני צודקת יותר משהוא מוכן להודות, ושעליו ללמוד ממני.
הוא היה מקשיב לנאומים שלי בחיוך מתלוצץ שרק היה מעצבן אותי, מקליל את הכול ומוציא אותי מגזימה ומחושבת מדי.
אם הוא היה מגיע בסוף יום עמוס בפגישות, בראיונות, באבחונים ובטופסי רישום, הייתי נותנת לו שנייה אחת לנשום ומיד מוסרת לו את כל העומס הטכני, לוקחת מידיו את מפתחות המכונית ונוסעת לנקות את הראש שעה־שעתיים. ואז חוזרת, בידיעה מבטיחה שלמרות הכעס על שהשארתי אותו לבד עם הכול הוא עשה את זה למענם, ולא פחות למענו. ממש כמוני.
אבל יותר מכול, אם רזיאל היה חוזר כעת הביתה, הייתי מצפה מאוד להערכה שלו. להסתכלות שלו על המצב, להתפעלות ממני ומהאופן שבו אני מתחזקת את כל מה שצריך לתחזק.
הייתי מצפה שייכנס, שיתבונן סביבו, שיחליף מילה או שתיים עם כל ילד ולבסוף יאמר לי – וואלה, סחטיין. אני לא בטוח שהייתי מצליח כמוך. שיאמר: האמת, אין לי מושג איך את עושה את זה. איך את כל כך על זה, דואגת להם ולא מרפה מהם.
שיחזיק את זה איתי. שיבטיח לי שזה שלו לא פחות מאשר שלי, ושאולי לא התחלנו כמו שצריך, אבל בזכות הדאגה והאהבה האינסופיות שלנו – הם וגם אני נהיה בסדר.
ואפילו יותר מבסדר. נהיה פשוט גדולים מהחיים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
