עדן אמר לי אתמול שזמן של בני ישיבות הוא זמן שמתקיים בפני עצמו, במנותק מהזמן האמיתי של העולם, ושיש אנשים שעזבו את העולם הזה ושהם עדיין בו, בזמן הזה. הנה נניח אני מדבר איתך עכשיו, אמר עדן ולקח שלוק סודה, אבל בעצם אני בעשרת ימי תשובה. ואני לא מסוגל לשכוח שאני בעשרת ימי תשובה. זה חקוק לי בעצמות, ככה הוא אמר.
אבל אצלי זה לא חקוק בעצמות; בקושי אני זוכר שעשרת ימי תשובה. כבר עבר הרבה זמן מאז שוויתרתי על הימים הנוראים האלה. על התפילות, הסליחות, הניסיון לחזור בתשובה או להחזיק ראש. גדול עלי, אמרתי לריבונו של עולם, אני בטוח שתבין. הימים האלה יהיו כמו חגים; ארוחות משפחתיות, קצת תפילות, התשובה והחרטה יקהו לשגרה. הכול יהיה בסדר.
וכשהוא אמר את זה, הרגשתי שנכשלתי.
ימי תשובה בשבילי הם זמן של כישלון. הם מזכירים לי את הניסיון שלי להיות דתי. דתי באמת, אני מתכוון. אדם שמאמין באמונה שלמה עד כדי להקריב את בנו לעולה או וואטאבר. את המתח הרוחני הזה שהייתי מנסה לטפס עליו כל הזמן רק כדי להתרסק ממנו שוב ושוב. את החודש בו נשארתי ארבעים יום בישיבה בשביל 'לשקוע בתוך התורה', את אלפי השיעורים ששמעתי בלי להבין מה הם רוצים, את חצי השנה שקמתי בחמישה לשש כדי לטבול במקווה לפני התפילה. את הימים הנוראים שבהם התפללתי משש בבוקר ועד שלש אחר הצהריים. את השירה בכל הכח. כללו של דבר; את אותה אש שבערה בכל הלבבות שהיו מסביבי, או לפחות בחלק ניכר מהם, ולא נגעה בי. לא ככה. לא בהליכה אחרי האידיאולוגיה עד הסוף, כשהעיניים בוערות.
לפעמים הייתי שואל: איך הם רואים את האמת ואני לא?
לפעמים הייתי אומר: אולי יש חוויה רוחנית שהיא אחרת. החוויה הרוחנית של להיות לבד, לא להיות מגויס עם ההמון. החוויה הרוחנית של לא לצעוק, לדבר בשקט. החוויה הרוחנית של לא לחוות שום דבר שיעיף אותך באוויר. גם זה סוג של חוויה.
למשל, ראש השנה. יום כיפור; היו שנים שניסיתי, אחר כך כבר לא ניסיתי. עשיתי אידיאולוגיה מאי־הניסיון. אמרתי: מי צריך להתפלל כל כך הרבה? איפה ההתחשבות בהמון? מה יש להתפלל שעה וחצי מוסף? אבל בלב שלי ידעתי; נכשלתי.
מישהו בטוויטר היכה היום על חטא. משהו עם רבנים ועם הליכה עד הסוף, ועל שלא השכלנו להציע יהדות אחרת. מישהו אחר אתגר אותו בתגובות, איך תעשה יהדות אחרת שגם בוערת בלהבה. לרגע התערערתי, אחר כך אמרתי אולי אי אפשר באמת. אולי אין בזה מצווה, בלהבה הזו. אולי סופה של כל אידיאולוגיה, כ־ל אידיאולוגיה, הוא להקצין עד שהאש שבוערת בעיניים אוכלת כל חלקה טובה. גם אידיאולוגיה של פירוק. אם רוצים שלא להילחם, אולי הדבר היחיד שאפשר הוא לא לקחת שום דבר שכזה ברצינות עד הסוף. הבעיה היא שלצד השני יש קסמים משלהם, כמו שאומרים. שאם לא תילחם, מישהו אחר ילחם בך. אם לא תיאבק בו, הפסדת. אם תיאבק בו, הפסדת מכיוון אחר. הימים הנוראים האלה מראים שאולי אין דרך לחמוק מהמאבק הזה.
אחרי הצבא למדתי במקום אחר. היו שם אנשים שעשו מחוסר היכולת הזה אידיאולוגיה בפני עצמה. הם היו אידיאולוגים של חוסר האידיאולוגיה. אנשים שניסו לפרק הכל מפני שהפירוק הוא השלמות הכי גדולה. שקידשו את הלבבות השבורים, את הדכאונות. את הרוח השבורה אחרי ניסיון הטיפוס. כמו כל אידיאולוגיה, גם זו הלכה והקצינה; הרגיל היה החריג, והחריג היה הרגיל, ומי שלא היה נורמלי היה הנורמלי, בבועה הקטנה הזו, והחתרנות הפכה למקובלת. אנשים שיצאו מהקבוצה הזו הלכו והקצינו אט אט, ובסוף הפכו להיות אלה שמביטים בבוז באלה שאינם כמוהם, ממש כמו הצד השני שהביט בהם. לא הצלחתי להיות חלק גם מהם. ניסיתי, אבל הרגשתי שאני מזייף את ההשתייכות הזו. את האש ההיפסטרית הזו בעיניים. שאני לא שם.
חלק אחר בישיבה הזו היה נורמלי מאוד, והתייחס לכל העניין בשוויון נפש. היה בזה משהו מרענן שנשמע כמוני, באיזושהי צורה. לכן הלכתי לשם. אבל ההליכה הזו הייתה בשבילי גם הכרה בזה שנכשלתי, שאף פעם לא אהיה שם עד הסוף, ואולי כדאי גם שלא לנסות.
אני, כאמור, כבר לא שם. נכשלתי, ואני מכיר בזה שנכשלתי. אני כל כך מכיר בכישלון שאני תוהה אם הייתי צריך לנסות מלכתחילה – אולי האמת לא שם בכלל, אלא במקום אחר. אולי אין אמת מהסוג הזה, ואלה רק סיפורים שאנשים מספרים לעצמם. אני יודע, בתגובות יהיו אלו שמרגישים את האמת הזו, ויודעים להביט בבוז או ברחמים אל האחר, והם יכתבו 'זה שאתה מרגיש שאין זה לא אומר שיש'. וזה נכון, זה באמת נכון, אבל בימים הנוראים האלה, כשכל צד נושא בביטחון את דגלו אל מול הצד האחר, ואפילו הצד המתון מבקש לשאת דגל של מתינות, אני מרגיש את השבר של חוסר היכולת להאמין במשהו עד הסוף.
ובכל זאת אני כותב כאן, כי מקובלני ששבת שובה היא שבת שבה חוזרים בתשובה על התשובה, או מתגעגעים אל הגעגוע. שבת שאומרים בה 'אוף, חבל שאני לא מתגעגע יותר', ומצטערים על זה שיכולים היינו להצטער יותר ואנחנו לא. זה לא צער גדול, זה צער קטן, ולא געגוע גדול של הימים הנוראים, רק געגוע קטן, מעין פתיל קטן שעדיין דולק ואומר נו, לא את הכל איבדתי. משהו בי עדיין מבקש.
