המראת מטוסו של ראש הממשלה לארה״ב השבוע הטיסה אותי שנים ספורות לאחור, לימים שבהם הובלתי ארגון סטודנטים פרו־ישראלי באחת האוניברסיטאות האמריקניות העוינות ביותר לישראל – אוניברסיטת קולומביה בניו־יורק.
את פניו של ראש הממשלה קידמו אותם ארגונים שגם אני נתקלתי בהם בחמש שנותי שם: ״סטודנטים לצדק בפלסטין״ – שמעודדים הכול חוץ מצדק; ״קול יהודי לשלום״ – ששלום רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב; קיצונים חרדים שמבחינתם מדינת ישראל נולדה בחטא; ועוד ועוד. התנועות והמפגינים הללו קוראים תיגר על עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומבחינתם אין להשלים עם כל מציאות שהיא פחות מהשתלטות פלסטינית על כל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון.
ראשי הממשלה, שריהם ופמליותיהם מגיעים כמה פעמים בשנה לקלחת הרותחת הזו, המבעבעת משנאה לישראל. אך יש סטודנטים וסטודנטיות – ישראלים ושאינם, יהודים ושאינם – שנושאים על גבם את נטל המאבק למען ישראל 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה. ובכל זאת, ביקור ראש הממשלה הוא לא זמן רגיל גם עבורם, אלא ימי שיא שבהם שנאת ישראל מתפרצת ביתר שאת. ״שאלות״ שכל מטרתן מתיחת ביקורת מוסווה ברישול, נורות כחיצים כלפי ישראלים ויהודים המתגוררים בניו־יורק בפרט ובארה״ב בכלל. השנה השאלות נוקבות וביקורתיות עוד יותר, מכיוון שלצד הכעס הקבוע על קיומה של מדינת העם היהודי ועל הסכסוך הנצחי עם הפלסטינים, הצטרף הפעם גם כעס על מה שרבים באמריקה תופסים כשינוי אופייה הדמוקרטי של ישראל.
צעירות וצעירים פרו־ישראלים נדרשים באופן קבוע להסביר את מדיניות ישראל בכל נושא שעל הפרק. הם נתפסים כתומכיה של כל ממשלה כל הזמן, בכל נושא – גם אם אינם תומכים או אפילו לא מכירים את כל הפרטים בסוגיה התורנית.
לסטודנטים ולסטודנטיות הללו, שעד לא מזמן הייתי חלק מהם, אני רוצה להזכיר: אתם לא מייצגים ממשלה או פוליטיקאי, אתם מייצגים רעיון. בניגוד למה ששונאי ישראל ינסו להגיד לכם, הרעיון שאתם מייצגים הוא הליברלי ביותר, יותר מכל מטרה אחרת שחבריכם בקמפוסים מנופפים בה.
בלשון ״פרוגרסיבית״, מדובר בסיפורו של עם ילידי בן אלפי שנים, שהוגלה בידי כובשים אירופים ממולדתו, ובמשך אלפיים שנה נידון להשפלה, לסבל ולרצח עם. ואז, באופן שלא נראה כמותו בהיסטוריה, הצליח לשחרר את עצמו ולכונן מחדש את ריבונותו במולדתו. זה הסיפור של העם היהודי – לא עגבניות שרי, טפטפות ואומת הסטארטאפ. אלה הם הדובדבן שעל קצפת ההיסטוריה היהודית העשירה.
כמי שמתנגדת להפגנות המוציאות את דיבתה של ישראל רעה בעולם, חשוב להזכיר לצעירות ולצעירים שנושאים בגאון את שמה של ישראל בקמפוסים: אתם לא נגד המפגינים. אתם לא מייצגים את ראש הממשלה, אלא את ישראל שלכם. של כולנו. אתם צריכים להיות גאים בשירות האדיר שאתם עושים למדינת ישראל בעולם, לא להתבייש בו.
ולבסוף, אחיי ואחיותיי המפגינים מישראל, אני לא מסכימה איתכם אבל אני מבינה אתכם. אני מבינה שאתם חרדים לגורל המדינה שאנחנו כל כך אוהבים. אתם לא משתפי פעולה – לא עם איראן, לא עם אש״ף ולא עם תנועות סטודנטים רדיקליות; אבל כל אלה ישמחו להשתמש במחאה שלכם לצרכיהם. אל תתנו להם את התענוג. השימוש הרווח בדגלי ישראל הנישאים אל על הוא צעד ראשון כדי להראות לכל המייחלים לנפילתנו שלא מדובר במחאה נגד ישראל אלא בעדה, מחאה על אופייה.
זו מחאה חשובה, וזכותכם המלאה להביע את אי הסכמתכם לחקיקה ולשינוי אופייה של המדינה. בחלק קטן מהמקרים אולי אפילו אסכים איתכם. אך רחובות ניו־יורק ובניין האו״ם הם לא המקום המתאים לכך – קפלן ומשכן הכנסת כן.
ישראל מנהלת מלחמה על שמה כלפי חוץ ועל אחדותה כלפי פנים. כדאי שנשמור על כך שכל אחת מהמלחמות האלה תתקיים בזירה הנכונה. רק כך נוכל למנוע נזק אגבי נרחב וממושך.
