שקמה ברסלר, ממובילות "כוח קפלן", התחילה את הגל העכור, כשדיברה על מו"מ עם נציגי הממשלה כמו"מ עם נאצים. היא התנצלה, אבל כשהשרה אורית סטרוק גינתה אותה בא קוסטה בלאק, פרחח שלא ידענו על קיומו עד לפני כמה חודשים, וטען כלפיה ש"להשוות חלאה כמוך לנאצים זה להעליב את הנאצים". אחר כך הופיע אהוד ברק ודיבר על מאבק ש"חלק מהאנשים יאבדו את חייהם במהלכו. אבל נביא לזה סוף, לא משנה מה המחיר" – משפט שמסמן כוונה מודעת להגיע להתנגשויות אלימות, אם לא למלחמת אזרחים של ממש.
ואז הגיעו אלה שחיפשו בפועל את ההתנגשויות האלימות, בדמותם של המפגינים שביקשו לפוצץ את הכנס עם הרב יגאל לוינשטיין ולתקוף את ישראל זעירא, מנכ"ל ארגון "ראש יהודי" שאירח אותו. כשבני גנץ העז לגנות את הגורמים האלימים בתל־אביב, שוב הופיע קוסטה בלאק והודיע לגנץ בפשטות: "סתום ת'פה, ואל תפריע". וזה עוד לפני שנזכיר את התנגדותם של הליברלים הידועים לאפשרות שבִּירת הליברליזם הישראלי תכיל, רחמנא ליצלן, גם מניין פומבי בהפרדה מגדרית לאנשים המעוניינים בכך.
רצף האירועים מוכיח שלא מדובר בפליטות פה אלא במגמה מודעת: להקצין את השיח הישראלי הרותח גם כך, עד להתרחשותם של אירועים אלימים. הפעם, בניגוד למציאות של העשורים האחרונים, גם נקבע תקדים: עידוד האלימות מגיע משמאל. ברק ודומיו מתגעגעים כנראה ל"פלוגות הפועל" של שנות השלושים, שהכו במכות רצח כל מי שהעז להתנגד להן. יתר על כן: רצף האירועים מוכיח בדיעבד שגם היוזמה לסרב להתייצב לשירות מילואים הייתה אולי הירייה הראשונה של מלחמת האזרחים המיוחלת, או לכל הפחות המהלומה הראשונה של הפירוק האנרכיסטי של החברה הישראלית לשבטיה.
שלא תהיה טעות: זו אינה הדרך של השמאל להחזיר לעצמו עמדות השפעה שאיבד, גם בגלל השנאה היוקדת שטיפח כלפי יריביו. החברה הישראלית החרדה לגורלה אינה סובלנית כלפי מי שמאיימים לפרקה. מעמדו של השמאל יידרדר עוד בעקבות אירועים כאלה. לכן ניתן לראות בצעדים האלה ביטויים מסוכנים לעמדה אובדנית של מחנה מיואש; אם בדמות שמשון הרוצה למות עם פלשתים, אם בדמות ההוא שנפל מקורס טיס ומבקש לשרת בנ"מ: אם אני לא טס, אף אחד לא טס!
הימין לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו. שנים של "ברית המפרקים" – בין תרבות הג'ובים של הליכוד, תרבות ההשתמטות של החרדים, והאופן שבו חלקים גדולים מהציונות הדתית קרעו את האתוס הישראלי המלכד לטובת הזיות משיחיות – הגיעו עכשיו לרתיחה עם הרפורמה המשפטית, שלפחות בגרסתה הראשונית עמדה להביא את ישראל למצב שאפילו ההוגה שלה תיאר כ"לא דמוקרטיה". מחנה שממשיך לדבוק במנהיג שהוליך את עם ישראל לחמש מערכות בחירות רצופות, ביטול תקציב לשנתיים, אופוזיציה שמצביעה נגד הצעות חוק חיוניות לאינטרסים הלאומיים, וביטול הסכם שהושג עם חסידות בעלז על לימודי ליבה – לא יכול להתלונן על "בוגדנותו" של היריב.
אבל ברגע הזה, הסכנה לדמוקרטיה מתגמדת לעומת סכנת האנרכיה. אנשי הימין – בלחץ המחאה, ארה"ב, סרבנות המילואים, או איומי ריסוק הכלכלה – חזרו בהם מ"התוכנית הגדולה". אפילו אם חרטתם אינה עומדת בכל כללי התשובה, די באיומים שהוזכרו כאן כדי להרתיע אותם, לפחות בעתיד הנראה לעין. עכשיו הסכנה הגדולה היא האנרכיה משמאל: פירוק הצבא, פירוק הסולידריות האזרחית, אלימות כלפי יריבים אידיאולוגיים.
זה הרגע שבו מתחדד בבירור ההבדל בין השמאל הישראלי, האומר "תמות נפשי", ובין המרכז, שאמור לגלות אחריות ולהמשיך לנהל את העימות עם הימין בלי לפרק את המדינה. למרבה הצער, זה הרגע שבו מתחדד גם ההבדל בין שני המנהיגים המזהים את עצמם כ"מרכז": בני גנץ ואנשיו, שדוחים בעקביות את הפרובוקציות משמאל, לעומת יאיר לפיד, שברגעים המכריעים מעדיף לשבת על הגדר. הרוב הישראלי הדומם צריך להתנער משתיקתו ולנדות ציבורית את מחרחרי האלימות. גם ההנהגה הראשית של המחאה צריכה להתנער משתיקתה כלפי "כוח קפלן" ומהגורמים היוצרים דה־לגיטימציה כלפי המחאה כולה.
