הסכם הנורמליזציה המסתמן בין ישראל לסעודיה מעורר בחוגים מסוימים ביקורת על כך שאינו כולל ויתורים ישראליים מרחיקי לכת לפלסטינים. איזו תועלת יש בהסכם עם סעודיה, כך נטען, שלא ייתן כלום לפלסטינים ורק יגרום להם לייאוש רב יותר? האמת הפוכה בדיוק: הסיכוי הטוב ביותר להגיע אי פעם לשלום עם הפלסטינים טמון דווקא בשיפור היחסים עם העולם הערבי, ובראש ובראשונה עם סעודיה.
הסיבה לכך שאין עדיין הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים אינה היעדר ויתורים ישראליים. ב־25 השנים האחרונות הציעו שני ראשי ממשלה – אהוד ברק ואהוד אולמרט – הסכמי שלום מפורטים שכללו הקמת מדינה פלסטינית, פירוק התנחלויות, הקמת בירה פלסטינית במזרח ירושלים, ואפילו שליטה ערבית בהר הבית. לכאורה, כל מה שהפלסטינים טענו שהם רוצים. כל אלה לא הספיקו. מנהיגי הפלסטינים, יאסר ערפאת ומחמוד עבאס, לא השיבו בחיוב.
הסיבה האמיתית לכך שאין שלום בין ישראל לפלסטינים היא שלמרבה הצער, הפלסטינים עדיין אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הם אינם מעוניינים בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, אלא במקומה. אם ישראל הייתה נדרשת להתמודד רק עם הפלסטינים, הסכסוך היה מסתיים מזמן. בחודש אפריל 1948 גבר היישוב היהודי על ערביי המנדט והביס אותם במלחמת השחרור. הימשכות הסכסוך 75 שנה נוספות לאחר הניצחון נובעת מכך שמאחורי הפלסטינים עמד העולם הערבי (כיום כ־300 מיליון בני אדם) והעולם המוסלמי (כיום כ־1.5 מיליארד בני אדם). בלעדי אלה, וללא המשקל הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי שלהם, הסכסוך היה מסתיים לפני שנים רבות.
ישראל אינה יכולה להשפיע ישירות על הלך הרוח הפלסטיני ששולל את קיומה. היא אינה יכולה לשנות את האתוס המרכזי בחברה הפלסטינית, שרואה בהקמת המדינה אסון נורא ("נכבה"), ושעדיין מבקש "לתקן" את העוול ההוא באמצעות שיבת פליטים – ולמעשה צאצאי פליטים – לתחומי מדינת ישראל, במה שמכונה "זכות השיבה".
אולם אומות, כמו בני אדם, מגיבות לתמריצים. מה שאפשר במשך 75 שנה את הגישה הלוחמנית והמקסימליסטית הפלסטינית, היה התמיכה המוחלטת של העולם הערבי והמוסלמי. כל עוד העולם הערבי הטיל את כל כובד משקלו על דרישות הפלסטינים, לא הייתה להם שום סיבה לשנות את עמדתם ולקבל את העובדה שמדינת ישראל כאן כדי להישאר. זה ההסבר להתנגדות הפלסטינית הנמרצת להסכמי אברהם עד כה: הם הבינו שמה שהיה לא יהיה עוד. התמיכה הערבית המלאה שהם זכו לה במשך עשורים עומדת להסתיים.
בשל כך, כינון יחסים עם סעודיה הוא לא רק מהלך מוצלח בפני עצמו, עם פוטנציאל גדול לכל הצדדים, אלא גם כזה שיסלול את הדרך להגעה לשלום עם הפלסטינים. רק כאשר הפלסטינים ימצאו את עצמם מבודדים, וכשיתברר להם שלדרישותיהם הקיצוניות אין תמיכה בעולם הערבי, יתחיל אצלם תהליך התעוררות, מחוסר ברירה. נוכח בידוד כלכלי ודיפלומטי, הם ייאלצו להגמיש את עמדותיהם ולנסות למצוא פתרונות מעשיים ופרשניים למחלוקות שלהם עם ישראל. כאשר שבצד הפלסטיני יתעורר רצון להגיע להסדר עם ישראל ולחיות בשלום לצידה, יימצאו הפתרונות הטכניים איך להגיע לכך.
בהקשר הזה, סעודיה אינה עוד מדינה ערבית. היא המדינה הערבית המובילה במזרח התיכון, לנוכח חולשתן ובעיותיהן הרבות של מצרים, עיראק וסוריה. היא מעצמה כלכלית גדולה, שיורש העצר, מוחמד בן סלמאן, מתכוון להמשיך ולחזק. בנוסף, כמי שבשטחה נמצאים שני המקומות הקדושים ביותר לאסלאם – מכה ומדינה – יש לסעודיה משקל מבחינת השיח הדתי והאידאולוגי בעולם המוסלמי. לקביעות דתיות מצד סעודיה בעד הסכם שלום עם ישראל ובעד יחסים טובים עימה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת בעולם הערבי והמוסלמי. הפלסטינים לא יוכלו להישאר אדישים לכך.
בשל כל אלה, מי שמעוניין באמת להגיע יום אחד לשלום עם הפלסטינים – ולא רק להיראות או להישמע כמי שמעוניין בשלום כזה – חייב להתייצב כל כולו בעד נורמליזציה עם סעודיה.
