1. סליחה, תומכיי היקרים, מצביעי הליכוד ושאר מפלגות הקואליציה. באמת חשבתי שאפשר ללכת עם הרפורמה המשפטית בין הטיפות, להגיד פעם אחת שאני בעדה ופעם אחת שאני נגדה, לפזול לפה ואז לשם – אבל בעצם להמשיך להשאיר את המושכות בידי יריב לוין וחבריו, שרואים בה את מרכז חייהם. לא חשבתי שבג"ץ יעמוד על שלו באופן נחרץ כל כך, לא פיללתי שהמפגינים ימלאו את הרחובות שוב ושוב, לא דמיינתי שהצבא יאבד כשירות עקב סרבנות עד שהממשלה לא עמדה בלחץ והתפרקה.
אם הייתי יודע שזה יהיה המחיר שתעלה ההתעקשות על הרפורמה כפי שהייתה – ממשלת שמאל שקמה אחרי שיותר מדי אנשים מאסו בנו – הייתי מכנס את חבריי לקואליציה ואומר להם לעצור.
אתם יודעים הרי שמראש חשבתי שהרפורמה קיצונית מדי, אבל העדפתי לתת להם לנהל אותי במקום שאנהל אותם. הייתי עסוק מדי בדברים שנראו לי גדולים הרבה יותר, כמו ההסכם עם סעודיה, שהוקפא עכשיו עד להודעה חדשה, ושמי שאולי יקטוף את פירותיו בעתיד, אם בכלל, יהיה ראש ממשלה אחר – שגם ינהל את המשא ומתן מולם באופן שלומיאלי הרבה יותר ממה שאני יכולתי לעשות. סליחה, לא חשבתי שעד כדי כך יגיעו הדברים.
2. סליחה, אחינו החרדים. רצינו רק בטובתכם. אנחנו, חברי הכנסת שלכם וההנהגה שאתם סומכים עליה כבר דורות ומצביעים לה בהמוניכם, דאגנו בשנתיים האחרונות לתקציבים ונלחמנו כאריות במליאה ובוועדות כדי לייצג אתכם כמה שיותר טוב. הרגשנו שאף אחד לא יכול לערער את חלקנו בשלטון, ופעלנו בהתאם.
לו רק היינו מבינים את מה שאנחנו רואים היום, את השנאה הרושפת ברחובות כלפיכם, את חוסר ההסכמה הישראלי להמשך הפטור הגורף שלנו משירות בצה"ל, היינו מרגיעים קצת את הקצב. בדיעבד, היה אפשר להמשיך לדאוג לכם בלי לתקוע אצבע בעין עם מניפסטים מכלילים וגסים נגד הציונות. יכולנו להיות קצת פחות בטוחים במקומנו המובטח בהנהגת המדינה, בשליטה על השיברים הכספיים שלה.
הנה, שנה בלבד אחר כך, אנחנו ואתם עומדים מול שוקת שבורה. בערך כל החברה הישראלית מלבדנו כועסת עלינו, וכל ההישגים שהצלחנו לבנות במשך שנים ארוכות הולכים ונמחקים. היה לנו קשה בדיוק כמוכם לראות כיצד קצבאות האברכים נחתכות בתמיכה של 80 אחוז מהציבור, לפי הסקרים. היה נורא לא פחות לראות איך דורשים לימודי ליבה בתלמודי התורה כדי שהמורים המלמדים בהם יקבלו משכורות. סליחה, לא חשבנו שעד כדי כך יגיעו הדברים.
3. סליחה, מתיישבים אהובים. כשהקמנו את הממשלה שנפלה לא מזמן היה לנו ברור שאנחנו הולכים לחזק את ההתיישבות בצורה חסרת תקדים. עם עמדות מפתח כמו שר אוצר שיכול לדאוג לתקציבים, עוד כמה תפקידי שרים בכירים, ואפילו שותפות במשרד הביטחון – היה לנו ברור שזו הקואליציה שתקבע את ההתיישבות ביהודה ושומרון לדורי דורות. כמה מצער שלא לקחנו בחשבון את מה שקרה בשנה הזאת.
איך לא ראינו שהדהירה שלנו לתוך הקיר, בדמות שעבוד מוחלט כמעט של זמננו ומרצנו לרפורמה המשפטית, מקימה עלינו חלקים גדולים בעם ישראל? כיצד לא חזינו בהתפתחות המחאה ובהפניית האש כלפינו, באופן שהיה צריך לגרום לנו לעצור שנייה ולחשב מסלול מחדש?
בלי להתכוון הפכנו את קיצוני מחנה השמאל, שבמשך שנים ניסו ללא הצלחה לגייס את הרוב החילוני למלחמה בהתיישבות, למובילי דעת קהל שיושבים כל היום באולפנים ומטפטפים ארס על "הכיבוש". מי היה מאמין שדתיים לאומיים ילכו ברחובות תל־אביב בחשש שמישהו יתנכל להם – משהו שלא קרה בעבר, גם כשהזרמנו מאות אלפי אנשים ליישובים מעבר לקו הירוק?
היינו יהירים, חשבנו שאף אחד לא יכול עלינו ועל 12 המנדטים שלנו. והנה, חיילי מילואים שאף פעם לא חלמו לסרב לשרת, מודיעים שלא יבואו להגן על ילדינו. לקחנו את הציונות הדתית ורידדנו אותה לנושא אחד, שהתפוצץ לנו בפנים.
גם לא שמנו לב איך הצטרפנו לקמפיין מיותר ואסוני בעד רוצח שהורשע, רק כי הוא נחשב לחלק מ"המגזר". בשביל מה היינו צריכים את זה, מה בדיוק הדבר הזה נתן לנו מלבד חיזוק המתנגדים לנו והאפשרות שלהם לגייס לשורותיהם עוד אנשים? סליחה, לא חשבנו שעד כדי כך יגיעו הדברים.
4. סליחה, מוחים נפלאים. נסחפנו אחרי הקיצוניים ביותר. ידענו שהגרעין הקשה של המחאה מחה כבר בבלפור, ולא ממש מעניינת אותו רפורמה כזו או אחרת. הוא רק רצה להפיל את ביבי. אבל רצינו להאמין להם שהמחאה הפעם היא על דמוקרטיה, על נשמתה של המדינה הזו, ותו לא.
לא שמנו לב שהם משתלטים על המסרים שלנו, מאות אלפי אנשים שבאמת חרדים לדמוקרטיה אבל לא רוצים להחליף שלטון בכוח. לא ראינו איך הקבוצות שמובילות את המחאה הולכות ומקצינות.
לא קלטנו את הנזק הבינלאומי שאנשיה יוצרים על הדרך – כמו למשל, כשטייסתה טענה בריאיון בארה"ב, במטרה לפגוע בממשלה, שצה"ל מפציץ בניינים ובתוכם ילדים. לא האמנו שהדברים הללו יתגלגלו ויגיעו לכדי איום ממשי לעצור טייסים שנוחתים בחו"ל, ולא דמיינו שבתגובה המוחים הקיצונים רק יחריפו את ההתנגדות ויביאו לסירוב המוני שמפרק את הצבא באופן ממשי.
לא צפינו את האלימות שהלכה והסלימה – והכול בשם דגל ישראל שהם המשיכו לשאת ביד האחת. התמקדנו בדגל ולא באגרוף, שמקומו באירועי המחאה הלך והתעצם. סליחה, לא חשבנו שעד כדי כך יגיעו הדברים.
