מה קשה יותר – להשיג שלום בין ישראל לסעודיה, או להגיע לפשרה מוסכמת בין יריב לוין לבני גנץ? אם לפני כמה חודשים ראה נתניהו בהסכם עם סעודיה יעד שהדרך אליו עוברת בהסכמה על הרפורמה המשפטית, עכשיו הכיוון הוא מהסוף להתחלה: במקום שההסכמה עם לפיד וגנץ תסייע לו להתקדם מול ביידן ובן סלמאן, כעת נתניהו מקווה שפריצת דרך לסעודיה תסייע לו להכריע או לסחוף גם את לוין, סמוטריץ' ובן־גביר למסמוס בדיעבד של החקיקה המשפטית.
נשיא ארצות הברית אמר בפתח הפגישה עם נתניהו שלשום שעד לפני שנתיים היה צריך לשתות "ויסקי אירי טוב" כדי לדבר על הסכם בין ירושלים לריאד, אבל הנה, הוא מדבר על נורמליזציה מול המצלמות. נתניהו נקב במילה המפורשת שלום, ובן סלמאן התעלה על שניהם כשהכריז בקולו, באנגלית, שמתקדמים בכל יום להסכם היסטורי. אחרי תשעת חודשי קרירות, האינטרס הפוליטי של ביידן בראשיתה של שנת בחירות פוגש את זה של נתניהו. והרפורמה המשפטית, שתפסה את מרבית העיסוק התקשורתי הישראלי לפני הפגישה, הפכה להערת שוליים כדי לצאת ידי חובת הפרוטוקול. סעודיה תחילה.
עבור נתניהו זה לא עוד הישג אלא קיבוע המורשת, בהמשך להסכמי אברהם. טקס חתימה על הסכם שלום במחיצת ביידן ובן סלמאן, על הברכה הכלכלית והביטחונית הגלומה בו, ימחה את הרושם של תשעת חודשי הבלהות האחרונים, בארץ ובעולם. נתניהו, ביידן ו־MBS יהיו בסבירות לא מבוטלת חתני פרס נובל לשלום. אם זה יהיה אקורד הסיום, במקום את הקרע הפנימי בישראל יזכרו לנתניהו דווקא את השלמת הפיוס עם העולם הערבי.
למרות רף הציפיות הגבוה, עדיין נותרו שני המכשולים: דרישות הגרעין הסעודיות, והציפייה להתקדמות מול הפלסטינים. בנושא הראשון, נתניהו נהנה מיתרון מובהק על פני כל השאר: הוא היחיד שלא ייאלץ להתמודד מול עצמו כראש האופוזיציה. כל מנהיג ישראלי אחר, גנץ, לפיד או בנט, שהיה מהרהר בהלבנת תעשיית גרעין לסעודים, היה נכתש עד דק בידי מר איראן. גרעין אזרחי הוא הרי מבוא לגרעין צבאי ופתח מסוכן למרוץ התחמשות בכלל המזרח התיכון, ממצרים ועד טורקיה. מוחמד בן סלמאן לא הסתיר בריאיון לרשת פוקס את המשוואה: אם לאיראן יהיה, גם אנחנו צריכים.
הסוגיה הפלסטינית היא עיקר האתגר הפוליטי של נתניהו. כרגע הוא משדר ביטחון ביכולתו לצלוח אותו: "מה שאני אביא – בסוף יתקבל", אמר בשיחות סגורות. אחרי חודשים ארוכים שבהם נראה כי הוא נגרר אחרי האירועים, הוא מזכיר שוב את נתניהו של 2015, ימי "כשאני רוצה משהו אני משיג אותו".
הנוסחה שנתניהו הציג לסובביו השבוע הייתה, בינתיים, של מחוות מדודות. גבולות הגזרה הקואליציוניים לא יאפשרו ויתור טריטוריאלי, הקפאה מוחלטת של הבנייה או מסירת נשק לפלסטינים. בסביבתו מאמינים שהקלות הומניטריות, ובעיקר כסף סעודי גדול לרשות הפלסטינית, יוכלו לפתור לו את הבעיה. בכנף הימנית של הקואליציה אולי יזעמו, אבל לא תהיה להם חלופה פוליטית. זאת ועוד, לרוב המחוות אין צורך באצבעות בכנסת או בקבינט. מה שכן יגיע להצבעה בממשלה יישען על הרוב של שרי הליכוד ושל המפלגות החרדיות.
נתניהו דאג לתדרך את הכתבים שהתלוו אליו כי אינו מתכנן שינויים בהרכב הקואליציה. האמריקנים אולי בונים על זה אבל אין לו עם מי, ובשלב הזה גם אין לו למה. אבל על אף התמרון הפוליטי שהוא מציג, המינימום הסעודי עלול להיות כבד מדי לכנף הימנית ביותר בממשלתו. באופן פרדוקסלי, הסדר כזה, שצפוי ליהנות מקונצנזוס נרחב מאוד בציבור הישראלי, עלול לקצר את תוחלת חייה של הממשלה.
לכן, בדרך לשם נתניהו יצטרך לבטח את עצמו: השנה החולפת שיפרה מאוד את מצבו המשפטי בסעיף השוחד, אבל הוא לא ייקח את הסיכון שישאיר אותו להתמודד עם שאר האישומים מעמדת אזרח פשוט. הדרך לעסקה עם הסעודים, מתברר, אולי לא עוברת בפשרה משפטית כוללת, אבל כדי להגדיל את מרחב התמרון הפוליטי נתניהו יזדקק להסכם על נושא משפטי ספציפי אחד.
להגנתם של מרבית החתומים והתורמים הרבים בקמפיין שמתנהל עכשיו למען עמירם בן־אוליאל ייאמר שהם לא שותפים לו כתמיכה ברצח ערבים אלא להפך – מפני שהם מאמינים שהוא לא עשה את מה שהורשע בגינו. הקמפיין המתוחכם שמתנהל כאן סוחף אליו אנשים טובים וישרים שלא היו מעלים בדעתם לתמוך במעשים כאלה גם לא במשתמע. אבל בחסות טיעונים הומניטריים או משפטיים, שמם משמש ליצירת תודעה סלחנית למעשים הקשים ביותר.
הטענה הראשונה, שקל להסכים עליה, היא נגד הפעלת עינויים ככלי חקירה. הטענה השנייה, שקשה יותר לבסס כשצוללים לפרטים, היא שבן־אוליאל הורשע על לא עוול בכפו. למי שלא קונה אותה מוצע מסלול חלופי, הומניטרי: גם אם הוא אכן הרוצח, אין להחמיר את תנאיו מעבר לאלו של שאר המחבלים בכלא, רוצחים שפלים ביותר שאינם מצויים בבידוד.
אלא שכאן צריך להפריד בין שני דיונים: האם בן־אוליאל הוא הרוצח, והאם המערכת פשעה כשהשתמשה בעינויים בדרכה להוכיח זאת. התשובה על שתי השאלות יכולה להיות חיובית בו זמנית. אפשר וצריך לנהל מאבק נגד השימוש ב"חקירות צורך", גם בלי להציג את בן־אוליאל כ"קדוש שסובל למען כל עם ישראל". הוא הורשע גם במחוזי וגם בעליון, פה אחד. הוא גם הודה כמה פעמים, ערך שחזור בשטח, מסר פרטים מוכמנים, ונמנע מלהעיד ולטעון בפני בית המשפט שהוא לא ביצע את המעשה. קשה לפרט בטור קצר בעיתון את פרטי ההרשעה, ואפשר רק לקוות שכל החותמים והתורמים, ודאי אישי הציבור והרוח שבהם, כן טרחו לקרוא בלב פתוח ובנפש חפצה את פסקי הדין. ליתר ביטחון אמליץ על פסק הדין הנרחב של השופט יוסף אלרון בבית המשפט העליון. או לפחות לצלול צלילה אל פרטי החקירה בגרסה קלה יותר, בספרו של ידידי רועי שרון, "ואנקמה".
אם אחרי הקריאה עדיין יש שאלות בנוגע לאשמתו, אפשר וראוי לקיים קמפיין בדרישה למשפט חוזר, דרישה המצריכה ראיות חדשות – שטרם הוצגו. אלא שהרוח שתלווה דרישה כזאת, באותה נשימה ממש שבה מוקעים "האמצעים המיוחדים", צריכה להיות הוקעה ברורה ומוחלטת של כל מעשה אלימות נגד ערבים. אי אפשר לקבל את חלקו הראשון של המשפט בלי ההשלמה המתבקשת: גינוי חריף שאין כמותו למעשה עצמו, כך שלא יעלו על הדעת סלחנות, קריצה או ריכוך למעשים כאלה. גינוי כזה לא נשמע השבוע ברמה.
הקריאה לפסול הודאות שהושגו בעינויים היא מוצדקת. עו"ד אביגדור פלדמן, שייצג את בן־אוליאל אף שהם שייכים לקצוות פוליטיים הפוכים, הוכיח עקביות בעמדתו ביחס לעינויים, הרבה יותר מכל הנזעקים עכשיו כשמדובר על מישהו מאנ"ש. החריג היחיד הוא ח"כ לשעבר משה פייגלין, שגם היה מהראשונים לטעון להרשעת שווא של רומן זדורוב. לעומתו, השר לביטחון לאומי, שאשתו מפרטת בקבוצות וואטסאפ את פועלו להקלת תנאי הכליאה של בן־אוליאל, הוא שדורש, ובצדק, את החמרת תנאי הכליאה של מחבלים. בן־גביר, שידע להסביר כמה מעצרים מנהליים הם כלי לא דמוקרטי, תובע עכשיו להפעיל את הכלי הזה נגד הפשיעה הפלילית בחברה הערבית. הפער הזה עלול לייצר שדר של תמיכה התלויה לא רק בעוול שבהפעלת עינויים, אלא גם בטיב המעשה ובזהות העושה. זהו מסר שאין להשלים איתו.
בהפגנת הימין מול בית המשפט בתחילת החודש הציע לי אחד מפעילי מטה "צדק לעמירם" לגשת למיצג הממחיש את תנאי הכליאה של בן־אוליאל. זה רק חמישים מטר מכאן, הוא שידל. סירבתי בנימוס. בסוף ההפגנה תועדו צעירים עם מדבקות ובהן הכתובת "עמירם בן־אוליאל צדק". זהות המפיצים אינה ידועה, ולימין יש ניסיון מר וחשדנות מוצדקת לכרזות קצה שמופצות בשולי עצרת. אבל גם אם זו פרובוקציה מכפישה, העובדה המצערת מאוד היא שנערים־ילדים, אמיתיים לגמרי, נפלו בה והדביקו את הסטיקרים על חולצתם בטבעיות. כשהמסר לא ברור, גשר צר מאוד, צר מדי, מפריד בין "צדק לעמירם" ובין "עמירם צדק".
