יהודה עמיחי כתב כך: "כל הזמן רצים שליחים הלוך ושוב אל ילדותי, כדי להביא משם דברים. כך אני מוציא מילדותי דברים וזיכרונות להמשך חיי". מלחמת יום הכיפורים הייתה ועודנה החוויה המעצבת של נעוריי. היינו צעירים בחמש שנים מצעירי ההרוגים במלחמה העקובה מדם, אבל לקחיה צרבו גם אותנו; ההבנה שאנו חיים על חרבנו, שעלינו להיות ערניים תמיד, דרוכים ומוכנים לכל תרחיש ובו זמנית להושיט יד לשלום ולעשות כל שביכולתנו כדי שמלחמה נוראה כזו שוב לא תבוא.
יום הכיפורים תשל"ד, שבת, שישה באוקטובר 1973. אנחנו בבית סבתי, הרבנית שרה הרצוג, ברחוב אבן עזרא, בשכונת רחביה בירושלים, בית הרב הראשי עליו השלום. עומדים בתפילת מוסף: אבי חיים הרצוג, לימים הנשיא השישי, מייק אחי, שמבוגר ממני בשמונה שנים, ואני. הייתי כבר בן 13, אך טרם חגגתי את הבר מצווה שלי. העלייה שלי לתורה, פרשת נח, נקבעה לאחרי סוכות. בין תפילה לתפילה הודיע לנו אבא: מלחמה בפתח. כמה שניות אחר כך החרישו צופרי האזעקה את כל המדינה.
המלחמה הארורה גבתה מאיתנו מחיר נורא של אלפי חללים ופצועים בגוף ובנפש. עבור מדינה שלמה, הפרטי והאישי התערבבו באסון לאומי קיצוני שראשיתו אטימות, קהות חושים והתנשאות נוראית, וסופו מלחמת גבורה. פעם נוספת הוכחנו כי כפי שכתב אבי ז"ל בספרו "מלחמת יום הדין", "אין עם הכמה לשלום יותר מאשר עם ישראל, ואין עם המוכן יותר להקריב על מזבח הקיום".
לקחים רבים הופקו ועוד יופקו ממלחמת יום הכיפורים, מהימים שקדמו לה ומתוצאותיה. שניים מהם ציינתי בראשית הדברים. אך הלקח החשוב ביותר שצרבו בי מאורעות המלחמה, לקח שחייב למצוא את ביטויו בעת הזאת, נוגע ללכידותה של החברה, לכידות אשר בשעות המשבר הקשות מכול של המלחמה אפשרה, נגד כל הסיכויים, את הישגי המערכה.
לפני חמישים שנה בדיוק עמדנו בפני איום קיומי מבחוץ, כשאויבינו עמדו עלינו לכלותנו. כיום מדינתנו האהובה שוב מאוימת ומעורערת, רק שהפעם האיום הוא פנימי. שוב המחיר עלול להיות כבד מנשוא, שוב כולנו עומדים למבחן. המשבר שאנו נמצאים בתוכו פוגע בנו בצורה חמורה ומסוכנת – בחברה, בכלכלה, ומעל הכול בביטחונה של המדינה.
היום, בחלוף יובל לפרוץ המלחמה, משימתנו הגדולה ביותר היא המערכה נגד הקיטוב והשסעים בחברה הישראלית. תמצית שליחותי המרכזית כנשיא נוגעת לייעוד הזה בדיוק: לנסות לאחד, ללכד, לחבר. לתווך בין הקצוות. להנמיך חומות ולבנות גשרים של הסכמות, לקרב גם בין הרחוקים שבניצים, לחזק את הערבות ההדדית ולמנוע פילוג.
לאחר שנים רבות כל כך שעסקנו בסימון קווי השבר, הגיעה העת לסמן ולהדגיש את קווי החיבור ולמלא את ישראל בתקווה. התרגלנו לדבר על שיסוי ושיסוע, הסתה ופילוג, אבל השפה העברית הנפלאה מציעה לנו גם הרבה מילים אחרות: לקרב, להרגיע, למתן. לכבד. חמישים שנה אחרי השבר הנורא של יום הכיפורים, ורגע לפני ששבר נורא אחר משסע אותנו, הגיע הזמן שנעשה שימוש גם בהן.
אם יום כיפור של 1973 הוא תאריך שכולנו רוצים לשכוח, שבר נורא שעד היום לא התאוששנו ממנו; אזי יום כיפור של 2023 חייב להיות תאריך שכולנו נרצה לזכור: יום שבו התגברנו, ניצחנו, סתמנו פיות לשונאים ואויבים מבחוץ, התלכדנו כחברה, ויצאנו לדרך של בנייה טובה מחדש.
מדי שנה בצאת יום הכיפורים אנו עומדים ובפינו תפילה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער". זו תקוותי גם היום. בואו נפתח את שערי ליבנו. בואו נפסיק להסתתר מאחורי חומות ונתחיל לדבר, לבנות גשרים ולפתוח שערים. הישראליות איננה רשומה בטאבו על שמו של איש, היא איננה שייכת לקבוצת אנשים, או למפלגה. היא שלנו. המדינה היהודית והדמוקרטית היא שלנו, ועלינו מוטלת החובה לקבוע את דמותה בהווה ולדורות. יש לנו חלום צודק ונכון, בואו ונגשים אותו. יחד. רק יחד.
תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.
