אחת האכזבות הגדולות של הקואליציה הנוכחית – ויש לא מעט כאלה – היא לימור סון הר־מלך. בעולם נורמלי חברת הכנסת מהשומרון הייתה יכולה לשמש השראה לציבור רחב, שהיה מזדהה עם סיפורה האישי המיוחד: אלמנה ששכלה את בעלה בפיגוע נורא ושיקמה את חייה בזמן שהיא מגדלת בגבורה עשרה ילדים; מתנחלת חלוצה, חוזרת בתשובה ממוצא מזרחי, שלא מתביישת באמונתה ובכיסוי הראש שלה; מטפלת רגשית שהפכה לחברת כנסת. פאר הציונות הדתית.
אבל השבוע, כשהיא נשאה נאום על עמירם בן־אוליאל, זה נשמע בדיוק כמו הדברים שמשמיעות אימהותיהם של שהידים פלסטינים – רק בעברית. אוי לבושה.
"שמירת העיניים" הקיצונית של בן־אוליאל – הוא לא היה מוכן שחברת הכנסת מעוצמה יהודית תהיה נוכחת במסדרון שהוא היה צריך לעבור בו – שכנעה את ח"כ הר־מלך שמדובר ב"צדיק וקדוש, הסובל למען עם ישראל". אי אפשר לשלול לחלוטין את הסיכוי שמדובר בגלגול נדיר של קדוש כמו הבבא סאלי, אף שסטטיסטית הנהגות קיצוניות כאלה מנבאות יותר את המסלול של אליעזר ברלנד, אבל לא נתווכח עם חיישני זיהוי הקדושה של הר־מלך.
עם זאת, כן נתווכח איתה על המשפט הבא שהשמיעה: "אני יודעת שהוא חף מפשע". צריך להגיד בצורה הברורה ביותר: רק מי שחושב שלשרוף משפחה עם תינוק זה לא פשע, יכול לומר בוודאות שבן־אוליאל חף מפשע. הר־מלך אומנם הצהירה כי "אני לא תומכת ברוצח", אבל ההתנהלות שלה ושל חלק מחברי מפלגתה היא של רבע גינוי וחצי קריצה.
באמירות כאלה הם "תורמים" להתיישבות בדיוק כמו שוברים שתיקה, יש דין ובצלם. אלה מחבלים בה בחוץ, ואלה מכרסמים בצידוק המוסרי שלה מבפנים. לא רק ההתיישבות באזורי לב הארץ נפגעת פה, גם הציונות הדתית כולה עומדת למשפט ציבורי.
את משפט הרצח של עמירם בן־אוליאל ליווינו פה בכתבות רבות, וחשוב לחזור על מה שנאמר בהן לא פעם: ההתנהלות של הפרקליטות בעניינו הייתה מחפירה. בן־אוליאל עונה קשות פעמיים אף שלא היה "פצצה מתקתקת", ולא היה שום צורך להשתמש נגדו בעינויים כדי למנוע פיגוע. השופטת רות לורך עיגלה פינות והכשירה שרצים כדי לקבוע שההודאה שלו הייתה "חופשית ומרצון", ובכך הפכה את ישראל למקום פחות דמוקרטי וליברלי, מקום שבו זכויות אדם של חשודים הן בגדר המלצה בלבד.
כל זה לא סותר את העובדה שהעינויים שעבר בן־אוליאל הובילו, מה לעשות, לחשיפת האמת: בשורה התחתונה, בן־אוליאל הוא, בוודאות כמעט מוחלטת, הרוצח של בני משפחת דוואבשה. השחזור שעשה בכפר דומא כלל שורה ארוכה של פרטים מוכמנים שרק הרוצח האמיתי יכול היה לדעת, ואחרי שגילה אותם לא נשאר עוד ספק סביר. התמונה מורכבת, אולם זכויות האדם של חשודים והאמת העובדתית הם שני נושאים שונים, וכל בר דעת צריך להבחין ביניהם.
הוא הדין בנוגע לתנאי הכליאה של בן־אוליאל: אין שום סיבה שהאיש יקבל תנאים גרועים יותר מאלה שמקבלים רוצחים אחרים שנטלו חיי אדם. שמירה על צלם א־לוהים היא חובה יהודית מוסרית. אפילו על הנידון למוות אסרה התורה להלין את גופתו, ואף הוסיפה וציוותה: "בְּרוֹר לו מיתה יפה". על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שנכלא חי למשך שארית ימיו, שאין שום היתר מוסרי להטריף את נפשו ולהשחית את צלם א־לוהים שבו בבידוד חברתי מוחלט. אלא שבין זה ובין הניסיון להפוך אותו לקדוש מעונה פעורה תהום.
הציונות הדתית חייבת להשמיע קול ברור: הציווי "לא תרצח" הוא הלבנה הבסיסית בעשרת הדברות, שאותן קיבלנו בקולות וברקים מסיני. זה לא בשביל השמאלנים, זה בשבילנו. לא יעלה על הדעת שרבנים בכירים במחנה הדתי יחתמו על עצומה בנוגע לתנאי הכליאה של רוצח, מבלי להבהיר שהערך הבסיסי המחייב את כולנו הוא "לא תרצח". אם לא יהיה לנו צידוק מוסרי פנימי, אנחנו נקרוס מול האתגרים החיצוניים. לא רק ההתיישבות תאבד את הלגיטימציה שלה, אלא הציונות הדתית כולה תעבור משבר שיהיה לה קשה להתאושש ממנו.
הקיטוב הנורא והשנאה ברחובות גורמים לכולנו לצופף שורות, להתבצר ולהקצין. בעת הזאת אנחנו זקוקים למה שכל כך חסר לנו עכשיו בכנסת ובממשלה: מנהיגות ששולטת ברגשות ושפועלת מתוך ערכים. אנו זקוקים להנהגה שאינה נשאבת לפופוליזם ולטמטום, שאינה מקבלת החלטות בטוויטר, ואשר מסוגלת להוביל מדיניות ולפעול מבלי לשרוף את המועדון.
