אני מתפללת כל יום לשוב אל ירושלים. בסלון הבית שלי תלויה תמונה של בית המקדש ומתחתיה הפסוק "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". ילדיי מתחנכים בבתי ספר באידיש, מתוך תפיסה תרבותית שאידיש היא אחת משפתיו של העם היהודי בגלות, וחשוב להשתמש בה ברמה היומיומית ולשמר אותה. ולמרות כל זאת אין בי אפילו קצת מן ה"אייכלר" שאליו מכוון אברהם אליצור.
הגלות שלי, כפי שקיבלתי מהורי והוספתי לאמץ בבגרותי, לא התעצבה בתוך קהילה קנאית מסתגרת במאה שערים. היא גלות של ילדה חרדית שגדלה בלב תל אביב בשנות השמונים והתשעים, והתפתחה על רקע התגבשות זהות חרדית מאוד מול הקונטרה החילונית התל אביבית. הגלות שלי היא אמונה דתית שבית המקדש הוא מוסד רוחני שלא יכול להיבנות על ידי בשר ודם, ושאסור לאף אחד ואחת להאיץ את הגאולה בכלים פיזיים.
הגלות שלי שמה במרכז את הספר שהציונות ביקשה למחוק בקריאתה "מן התנ"ך לפלמ"ח"- הלא הוא התלמוד. זהו ספר שמתחיל בכמיהה לקרבה ולבית המקדש, כמיהה שממשיכה להדהד בספרות ההלכה לאורך הדורות; ספר שאוצר בתוכו את התרבות העשירה שנבנתה נדבך על נדבך, במציאות של נדודים וגלויות. זוהי גלות ששורשיה נעוצים בסיפור המקראי על הגרות והזרות במצרים, ושמחייבת נמיכות קומה, ענווה וחמלה.
הגלות שלי היא תפיסה המאזנת ומרסנת את השימוש בכוח, ומצד שני רואה בהקמתה של מדינת ישראל נס שעליו יש להודות ולשמור. עצימת עיניים מול הנס הזה, שאנשים רבים תרמו לו ושילמו עליו בגופם ובנפשם, היא לא רק חטא כלפיהם, היא בעיקר ניתוק ובורות. כחרדים אנו עשויים להתנגד ערכית ואידיאולוגית למהות החילונית של הציונות, אך בלתי אפשרי לבטל את הדברים החיוביים הרבים שהיא הביאה. יתרה מכך, המשך תפיסת הגלות כהיתר מוחלט להתבצרות סקטוריאלית בלתי אחראית בגטו החרדי היא הרסנית הן בטווח הקצר, ובוודאי שבעלת נזקים חמורים לטווח הארוך.
זהו בדיוק המקום הנכון בין דבריו הקשים של אייכלר, ובין תחושת המבוכה הנגרמת מטקסטים דתיים גלותיים. התפילה והגעגוע המתמשכים לשיבה לציון אינם מנוגדים למציאות. הגעגוע, כפי שנצרב באלפיים שנות גלות, הפך לחלק אינהרנטי מהשפה הדתית, ושמירה עליו איננה סותרת הודייה עמוקה על המקום שאליו הגענו. הגעגוע הוא חלק משיחה מתמשכת של האדם עם בוראו. הוא בקשת קרבה, הוא בקשה להתרוממות רוחנית.
במהלך השנים, עם התמורות הרבות בחברה החרדית ובכלל, היחס אל הדגל ואיתו סמלים נוספים עבר שינוי משמעותי. המטען החדש שנוסף לו דוחק את השחרור הדתי המוחלט שביקשה לעצמה התנועה הציונית בראשית דרכה. המטען החדש מסמל עבור ילדים חרדים צעירים גאווה לאומית פשוטה, שייכות טבעית למקום שהם חיים בו. גם אם לא ינופפו בו, ברוב חלקי החברה החרדית הניכור הוסר. דווקא בימים אלו, כאשר הדגל עובר תהליך ניכוס מחדש על ידי קבוצות שונות בחברה הישראלית, חשוב לי להרים גם אני את דגל ישראל, לנקות ממנו דרישה לחילון טוטלי, לנקות ממנו שאיפות תיאוקרטיות. להרים את הדגל ולומר: גם בתוך הנס המופלא הזה, נדרשת גלות.
