אם יש מרכיב אחד שהופך את גל המחאה נגד הימין למסוכן, זהו מרכיב השנאה. בתשעת ירחי המחאה הולך ומתפתח ברחם הלאומית עוּבָּר של שנאה שלא הכרנו קודם לכן, וספק אם האחראים לו פיללו לתינוק הזה.
הנאצות והקללות של תחילת הדרך, ואפילו החסימות של נתיבי איילון או צמתים אחרים בארץ בחודשים הראשונים, הידרדרו לאלימות בעיקר מול שוטרים, אך בשלב הזה היו נטולי שנאה גם אם רוויי פרובוקציות. מאז המצב השתנה דרמטית.
את אדי השנאה אפשר לזהות במילים ובמוטיבים שנשזרו בנאומים, בהודעות, בכרזות ובעיקר באירועים שההמון מייצר בהם אווירה שהופכת לאוויר רע, ודוחפת לאלימות מילולית ולעיתים גם פיזית.
כשהגיע הכינוי "נאצים" לאוצר המילים, היה ברור שאנשים עברו לחשוב מהבטן ולא מהראש. חשיבה מהראש מקוממת, חשיבה מהבטן מסוכנת. משתתפים בה מיצי עיכול מסוכנים, המסיטים את הוויכוח לתהומות שקשה לצאת מהם.
לפרובוקטורים אין גיל ומגדר, אין רמת השכלה מסוימת ואין בהכרח רקע צבאי, ביטחוני או כלכלי. לפרובוקטורים יש תורת לחימה אחת: לשנוא. הם האבן הנזרקת למים החברתיים שהם אוהבים לטבול בהם, ומייצרים את מעגלי השנאה.
רוב האנשים נותנים לגלי השנאה לעבור מעליהם, מעטים נדבקים בהם. יחד עם מחוללי השנאה הם מנסים לגרור בכל דרך את אנשי הימין להגיב בשנאה מול שנאה, בכינוי שנאה אחד מול כינוי שנאה אחר. הפרובוקטורים ונדבקיהם לא למדו דבר וחצי דבר במשך 78 שנים מאז דיממנו למוות כעם. קצר המרחק בין שנאה לשנאה עיוורת. רק לפני 2,609 שנים נרצח נציב יהודה גדליה בן אחיקם בגלל שנאה עיוורת. בימים האלה שבין כסה לעשוֹר, אסוּר שנגלוש לשנאה, שנאת אחים. המרחק בין שנאת אחים למלחמת אחים אינו רב.
בח"י שנותיי בפוליטיקה הישראלית, כחבר כנסת וכשר, ובמשך תקופה כפולה מזה במערכת הביטחון, מיום גיוסי לסיירת מטכ"ל ועד לראשות השב"כ – תמיד הזהרתי את עצמי לא לשנוא. חונכתי וחינכתי אחרים להימנע משנאה, שכן זו מובילה לתחושות נקם. ובנקמה, הקטר המוביל היא הבטן ולא ההיגיון המקצועי המעוגן במוח. "אל נקמות ה'", נכתב בספר תהילים. לכן טוב נעשה, אנחנו בני האדם, אם נגלגל לאחור את שטיח הנקמה ועמו את מרבד השנאה ונסתפק בוויכוח – הקשה, הנוקב, הענייני, הטעון.
המכתב ששיגרו ישראלים לנשיא ארה"ב ובו דרישה שיסרב להיפגש עם ראש ממשלת ישראל הוא מכתב של שנאה, שנכתב באצבעות הבטן ולא באלה שמחוברות לשכל. זו שנאה לישראל ושנאה לעצמם. חבריי ואני בימין לא ניתן לאיש לקחת אותנו לנתיב השנאה, לא לשנאת חינם ולא לשנאת אחים. לא נסכים להידבק בשנאה שכזו. נבחרנו להוביל מדינה בנתיבים שבחרנו ובמציאות שלאו דווקא בחרנו בה. נקשיב, נפנים, נאמץ רעיונות, אך לא ניתן שיכתיבו לנו דרך של אחרים. נחשוב מהראש ונפעל, לא נגלוש אלי חשיבה של שונאים.
ברור לכולנו שאין זו המחלוקת האחרונה בינינו ובין עצמנו – בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין יהודים ללא יהודים. אין איש יכול לערוב שזוהי המחלוקת החריפה ביותר שתהא בינינו. אבל ראוי ונדרש והכרחי שנדע לגדר את גבולות המחלוקת באופן שהשנאה תהא תמיד, אבל תמיד, מחוץ לגדר.
רגע אחרי יום הכיפורים, שקיבל מעמד של קדושה לפני אלפי שנים, וקיבל משמעות לאומית נוספת לפני חמישים שנה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, רגע אחרי שהתכנסנו בתוך עצמנו כעם וכל אחת ואחד מאיתנו כפרט, חשוב שנאמר בכנות: שנאה אינה דרכנו.
ח"כ אבי דיכטר הוא שר החקלאות ופיתוח הכפר
