הייתי בטוחה שיצא החג ואראה את הגינויים מקיר לקיר על התנהלות המפגינים בכיכר דיזינגוף במהלך יום הכיפורים. אז זה לא קרה, אבל הנה מה שכן.
ארגוני BDS קראו לי רוצחת באוניברסיטאות בקנדה כי שירתי בצה"ל וה- KKK הפגינו סביב אירועים שעשיתי לישראל בארה"ב. חלק גדול מחיי הבוגרים חוויתי במקומות שלא ידועים באהדת ישראל – ועדיין, זה היה האירוע הכי אנטישמי שהייתי בו אי פעם.
ולמרות שלהרבה מכם יש את הפריווילגיה לומר "נו, בסדר, מה ציפית ממדינת תל אביב", לי אין את הפריוולגיה הזו. ולמרות שלרבים מכם יש את האפשרות לומר "אז שילכו להתפלל במקום אחר, העיר הזאת לא להם", לי אין. לי אין, כי זה הבית שלי.
תל אביב היא לא הבית הזמני שלי, לא הדירה ששכרתי לשנות צעירותי. תל אביב היא העיר אשר הורי הסבים שלי הקימו במו ידיהם. הרחובות בהם נלחמו הדודים של אמי על קיומה של מדינת ישראל, שם הוסתרו הסליקים בהם החביאו נשקים כדי שאנחנו נחיה פה. ברחובות האלה טמונים סיפורי הילדות של סבי בנווה צדק ושל אמי וסבתי בצהלה ובפלורנטין. כל העיר העברית הראשונה היא ההיסטוריה שלי, ההווה שלי, זאת שאין לי את הפריווילגיה להתנער ממנה או לנער ממנה אף אחד.
אני זוכרת את אותו האירוע בשנה שעברה. את הרגע בו הלכתי לתפילות בכיכר דיזינגוף והתחושה שעטפה אותי הייתה כמה נפלא להיות פה. איזו זכות. הזכות לשבת יום אחד בכיכר הזאת, בבגדים מינימליים ולהשתזף, ויום לאחר מכן להתפלל יחד ביום הקדוש (והאהוב עליי) בשנה. זה פלורליזם. זאת צבעוניות. אמיתית. צבעוניות של אנשים שונים עם אמונות שונות, תפיסות חיים שונות, וכל אחד עושה קצת ויתור למען האחר כדי שנגור כאן, בעיר היפה הזאת, ביחד.
והנה השנה, בחולצות לבנות ובגדים מהודרים ירדנו לכיכר.זאת כבר לא ממש הליכה כמו בשנה שעברה. השנה אנחנו ממש גרים על הכיכר. פה הבית שלנו. הגענו שמחים וטובי לב כדי לגלות שאת האירוע היפה שהתגבש לו הפכו קומץ מגעיל ביותר להפגנה.
הגענו כדי לשמוע את המילים האנטישמיות ביותר ששמעתי בחיי, פה, בארץ ישראל. בעיר העברית הראשונה.
ראינו את הטלפונים השלופים שמצלמים בווידאו אנשים דתיים, בכוונה. ושמענו את המוזיקה שהושמעה בקולי קולות מאינסוף רמקולים, ואת המצתים שהדליקו שוב ושוב בעיני השומרים. ושמעתי את החזן, שבחיוך שמסתיר לב שבור, ניסה להמשיך בתפילה. ראיתי את הנשים והגברים שהקיפו אותו (ביחד) וניסו להתפלל גם הם, ואת האישה שצרחה לדבריו, ממש באמצע פיוט "אני אישה, מותר גם לי להיות פה?" ואת הפייטן המנומס מדיי, שמצביע לה על כיסא פנוי, בין גברים ונשים גם יחד.
את המחיצה המדוברת כל כך, אגב, בקושי ראיתי. מחיצה של חצי מטר בקצה של הכיכר. בקושי לעשרה אנשים שזה חשוב להם. ראיתי את הנשים הדתיות שבכו וראיתי גם אותי.אישה. חילונית. שהצליחה להחזיק את הדמעות, והן כולן יצאו אחר כך.
ובמי בעצם פגעתם, כשהרסתם את התפילה הקהילתית היפה הזאת, שקורית פעם אחת ויחידה בשנה?!
במי?! פגעתם בי, בחבריי החילוניים, אלה שאין להם בית כנסת קבוע. אלה שזקוקים לסידור המונגש ולתפילה המונגשת כי בתכלס אין לנו מושג איפה אנחנו ומה קוראים מתי. ולא שלפגוע בדתיים זה מוצדק בשום צורה. אבל הפעם, פגעתם בי. פגעתם בי ולא הצלחתי להסיר מליבי את הכאב ומראשי את המחשבות והנה הן נכתבות ביותר מדיי מילים, ועדיין כנראה לא יצליחו לתאר למי שלא היה שם את מה שחווינו. את האלימות. את הכוחנות.
העיר הזו לא שלכם. היא לא שלכם. גם עם תבעטו בנו מהגג ותעיפו אותנו מהאוטובוס היא לא תהיה שלכם. היא גם לא שלי. היא גם לא של בית כנסת כזה או אחר כמו שהיא לא של אף ארגון. היא העיר שלנו.
אתם תלמדו לחיות עם הרצאות שלא תואמות את תפיסת עולמכם, כמו שהדוסים של העיר ימשיכו לעשות. אתם תלמדו לחיות עם אירועים שאולי לא מתיישבים עם כל דבר שתרצו, כמו שכולם צרכים כשהם חיים בקהילה. בוודאי כזאת שחרטה על דגלה חיים משותפים וקבלת האחר.
ואני, שביום רגיל הייתי עומדת שם ואומרת בדיוק את אשר על ליבי, החלטתי שלא. זה יום כיפור ואם יש יום בשנה בו לא אהיה חלק ממחלוקת, זה היום. אז מצאנו את התפילה, ברחוב הצדדי הרחק מהמהומה, והתפללנו. הרבה פחות אנשים משנים קודמות. הרבה יותר כאב משנים קודמות. אפילו פחד.
ועדיין, בתפילה אחת ה'אמן' היה חזק יותר מכל, אמן חזק כל כך שהרעיד את השמיים: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל". אמן.
