בסוף שנת 1991 התפרקה ברית המועצות לחמש עשרה מדינות אתניות שכל אחת מהן מבוססת על יחידה אתנית אחת. מכיוון שהגבולות בין המדינות סומנו עוד בימי ברית המועצות נוצרו בחלק מהמדינות החדשות מובלעות שחיות בהן קבוצות שונות מקבוצת הרוב המקומית והן החלו במאבקים בדלניים לש היפרדות מהמדינה. ברובם אלה היו אזורים המאוכלסים ברוסים אתניים. הדוגמאות הבולטות לתופעה זו הן החבלים הרוסיים באוקראינה, בגאורגיה ובמולדובה, אך יש גם מקרה של מובלעת קרבאך באזרבייג'אן, שרוב תושביה ארמנים. המלחמה על חבל זה פרצה מיד עם הפירוק של ברית המועצות ותושביו הארמנים גירשו את האזרבייג'נים בכוח. המובלעת הפכה לאזור בדלני שאף מדינה בעולם, כולל ארמניה עצמה, לא הכירה בעצמאותו. עם זאת, ארמניה החזיקה כוחות צבא בשטח של המובלעת הארמנית באזרבייג'אן במשך 30 שנה.
במלחמה שפרצה בשנת 2020 גירש צבא אזרבייג'אן את יחידות צבא ארמניה מקרבאך בזכות הסיוע והנשק שקיבל מתורכיה ומישראל. ההסכם שסיים את המלחמה החזיר את החבל אל ריבונות אזרבייג'אן שכן הוא נמצא בתוך גבולותיה, אך בחלק מהשטח נשארו בדלנים ארמניים. לפי ההסכם הוצב באזור כוח צבאי רוסי של "שומרי שלום" שאמורים לפקח על ביטחון הבדלנים. נקבע שהרוסים יהיו לכוח החמוש היחידי לשמר על זכויות המיעוט הארמני באזור.
בשלוש השנים האחרונות התגבשה בחבל מיליציה מקומית ארמנית שמנתה כחמשת אלפי לוחמים עם נשק כבד (נגמ"שים, טנקים, ארטילריה, מערוכת נ"מ רוסיות בשווי של עשרות מיליוני דולרים) שהחלה לפעול נגד צבא אזרבייג'אן וגם נגד אזרחים, בעיקר באמצעות מוקשים שבאמצעותם פגעה בכלי רכב ובאנשים. כדי לעצור את הפעילות הזו הטילה אזרבייג'אן בתחילת 2023 מצור על החבל הבדלן והחלישה באופן משמעותי את תמיכת האוכלוסייה בלוחמים, שהמשיכו את המאבק נגד כוחות המדינה.
החודש החליט נשיא אזרביג'אן, אילהאם אלייב, לשים קץ לסאגה המתמשכת הזו, ובמבצע קצר אך נחוש, במהלך יומיים 19-20 בספטמבר 2023, הכניע צבא אזרביג'אן את הבדלנים והסכם הכניעה חייב לסלק מהאזור את החמושים ואת החיילים הארמנים שנלחמו נגד אזרבייג'אן. ארמניה לא התערבה ומנהיגיה הכריזו שהמאבק מתקיים בשטח השייך לאזרבייג'אן. הוסכם שהחבל הארמני נותר תחת חסות ביטחונית רוסית, אך אזרבייג'אן יכולה לממש את ריבונותה באופן מלא על כל שטחי המדינה. משמעות ההסכם היא שייתכן שבעיית קרבאך נפתרה באופן סופי כשהחבל מוכפף באופן מלא לריבונות האזרביג'אנית.
המרוויחים מהניצחון הזה הם המדינות שסייעו לאזרבייג'אן לאורך השנים ובראשם תורכיה וישראל, ואילו המפסידים העיקריים הם ארמניה שאיבדה באופן סופי את המובלעת הארמנית בתוך אזרבייג'אן, ועימה המדינות שסייעו לה: איראן ורוסיה. רוסיה איננה רואה בכך הפסד גדול מידי כי ארמניה ניסתה בשנים האחרונות להתקרב למערב, המעדיף את אזרבייג'אן.
איראן לעומת זאת קיבלה מכה קשה, שכן הניצחון של אזרבייג'אן יחזק – בין שאר הסוגיות – את עמדת באקו לבנות את מעבר זנגזור, מעבר יבשתי העובר בשטח ארמניה ומחבר את אזרבייג'אן שממזרח לארמניה עם החבל האזרבייג'אני נחצ'יבאן שממערב לארמניה ובהמשך לתורכיה. מעבר זנגזור משיק לגבול בין ארמניה ואיראן, ובטהרן חוששים שהמעבר האזרבייג'אני יהיה בריבונות אזרביג'אן כי כך הוא ינתק פיזית את איראן מארמניה ובהמשך רוסיה.
ניצחון האזרבייג'אנים יכול להשפיע גם על המיעוט האזרבייג'אני באיראן היושב בחלק הצפוני של המדינה, שכן הניצחון יכול להגביר את הסנטימנט הלאומי בקרבו ולדחוף אותו לדרוש ביתר שאת זכויות שוות ואף עצמאות מאיראן. דרישה זו עלתה בשנתיים האחרונות על ידי הדרום-אזרבייג'אנים באיראן ופעילות בדלנית של המיעוט – המונה לפי הערכות כ-30 מיליון איש – עשויה להביא לפירוקה של איראן למדינות אתניות בדומה למה שקרה לברית המועצות, ליוגוסלביה ולצ'כוסלובקיה.
הניצחון של אזרבייג'אן ייתן דחיפה גם לרעיון הקמת ציר התנועה היבשתי מסין עד אירופה דרך מדינות הקווקאז, ציר שיהפוך את אזרבייג'ן למדינת מפתח במישור הבינלאומי. כשלוקחים בחשבון גם את מעמדה של אזרבייג'אן בשוק האנרגיה ומיקומה האסטרטגי מצפון לאיראן מבינים את החשיבות האסטרטגית של מדינה זו, שהניצחון האחרון על הבדלנים הארמנים בקרבאך מוסיף לה עוד עוצמה.
יש אנשים שהניצחון על הארמנים הנוצרים בקרבאך מעורר בהם דאגה באשר לזכויותיהם, חרויותיהם ורווחתם תחת שלטון ישיר של אזרבייג'אן המוסלמית. דאגה זו מיותרת, שכן הרקורד של היחס למיעוטים באזרבייג'אן הוא מצוין ויעיד על כך יחסה של המדינה למיעוט היהודי החי בה ונהנה משוויון ומרווחה ללא אפליה מסוג כלשהו. סביר להניח שהיחס לארמנים הנוצרים תושבי קרבאך לא יהיה שונה אם הם לא יפעלו נגד מדינתם.
לסיכום ניתן לומר שהחודש כנראה הסתיים סכסוך אתני-טריטוריאלי אחד, וגם אם לא כולם מרוצים מכך, המצב הנוכחי עדיף על שפיכות דמים מתמשכת וסבל אנושי רב לאורך דורות.
