בצום יום הכיפורים האחרון נחשף שוב פרצופו הכעור, האלים וחסר-הסבלנות של קבוצה מתוך המחנה "הליברלי" ו"הנאור". מאורגנת, מתוזמנת ומתודרכת, הגיעה חבורת חילונים קיצוניים למתחם תפילה בכיכר דיזינגוף בתל-אביב, וכילתה את זעמה "הקדוש" (למרבה האירוניה) בקבוצת המתפללים שכל רצונם היה לשמור על היום החשוב והקדוש ביותר בלוח השנה היהודי.
על-פניו, טענת המוחים הייתה כי בית המשפט אסר לקיים תפילה המונית במרחב הציבורי בהפרדה מינית, אולם ברי לכל בר-דעת כי מטרתה האמיתית הייתה לבטל את התפילה כליל ולא לאפשר לתל-אביב להפוך ל"משיחית קיצונית" – כפי שהתבטאו ראש העיר של תל-אביב, רון חולדאי ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, לצד חבריהם במחנה השמאל. שהרי מישהו מעלה על דעתו כי האירוע היה מסתיים אחרת אם לא היו נמתחים כמה דגלי ישראל ("מחיצה") בין כיסאות פלסטיק?
יש להדגיש כי בית המשפט לא הוציא צו האוסר על עריכת תפילה בהפרדה, אלא טען כי העירייה רשאית לדרוש זאת. גם ראש העיר תל-אביב עצמו לא שלח פקחים לאכוף את החלטת העירייה עצמה, מכיוון שגם הוא הבין היטב כי לא הייתה באמת מחיצה פיזית משמעותית, בוטה ובולטת, וכי אין סיבה מוצדקת לאכיפה.
כאן נחשפות במלוא הדרן הסתירות העמוקות של אותה קבוצה נאורה בעיני עצמה. כלום אין מדובר במופע צביעות והתחסדות מפי מי שמנופפים בכל מוצאי-שבת בכרזות על חשיבות החירות, הליברליזם והסבלנות? מפני מי שמזהירים בכל שני וחמישי מ"משטר עריצות", "סתימת פיות" ו"פגיעה בחופש הביטוי"? יתרה מזאת, אותם האנשים שקיבלו בהבנה ובהכלה את התפילות הנפרדות לגברים ונשים של מוסלמים בחודש הרמדאן באותה תל-אביב, אותם האנשים שדחפו לקיים מצעדים פרובוקטיביים בירושלים בשם החופש והליברליות; מזדעקים, מזדעזעים ומתפלצים כעת לנוכח תפילה בהפרדה ביום הכיפורים.
הצביעות וההתחסדות של "הליברלים" מתל-אביב, היא רק פן אחד במכלול של טרגדיה (או שמא קומדיה) שלמה. האירוע ביום הכיפורים חשף עד כמה עמוק הקרע והשבר בין מדינת תל-אביב לבין יתר חלקי הארץ, ובינה לבין היהדות. נדמה כי בתל-אביב של היום ניתן להביא לידי-ביטוי עצמי וקיבוצי כל דעה או מעשה, ויהיו מגוחכים, קיצוניים ומוזרים ככל שיהיו, זולת אלה שעולה מהם ניחוח של יהדות (ויש שיאמרו אף ציונות. על לאומיות אין כמובן מה לדבר). אנו חוזים בניתוק מוחלט של היהדות מהמרחב הציבורי בעיר, והדבר מתקבל באדישות מצד המחנה הפרוגרסיבי כולו.
הדבר חמור שבעתיים כאשר נזכרים שחלק מקואליציית הקולוניאליזם החילוני וחלק גדול מהמחנה הפרוגרסיבי בכללותו משתייכים לזרם ההיסטורי של השמאל-הציוני – שחרט על דגלו את חשיבות הרוח היהודית ומסורת ישראל. הוגי ואבות הציונות אמנם לא היו רבנים אורתודוכסיים – רחוק מכך – אך בלבם תמיד עמדה מדינת ישראל כמדינה יהודית. הם הבינו היטב כי הצביון היהודי של המדינה הוא-הוא השורש והיסוד שעליו עם ישראל חי במדינה עצמאית בארץ ישראל, ואין בלתה.
משעשע במיוחד להיזכר דווקא בדבריו החד-משמעיים של ראש העיר הראשון של אותה תל-אביב, מאיר דיזינגוף – שעל שמו קרויה הכיכר שבה פרעה אותה קבוצת חילונים קיצונית במתפללים יהודים. במהלך אספה ציבורית גדולה לתקנת השבת (!), שהתכנסה ב-1933 בבית העם בתל-אביב, אמר דיזינגוף את הדברים האלה:
"אין כאן שאלה שבדת בלבד, אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיא. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים, השומרת עליו. זהו צביונו של עם, הנותן לו קיום. אוי לו ליחיד או לקיבוץ שיבדל מתוך עמו, ועלינו להישמר מחילול שבת בפרהסיא שלא להעמיד את עצמנו מחוץ למחנה. ובעיר העברית חמורה העבירה יותר מאשר בעיר עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות, ע.ד). זקוקה היא העיר לחותם יהודי מיוחד". ומוסיף ואומר דיזינגוף: "אנו מעוניינים שכל אחד ירגיש חינוך יהודי ברחוב. אם תהיה הפקרות שכל אחד יגיד שאינני חרד, אז תתבטל האומה. […] כל אחד מן העולים צריך לדעת שכאן לא ברלין ולא פריז. […] מי שעובר בשבת לפני בית הכנסת בסיגריה ובאופניים – הוא מקלקל את הרחוב".
נדמה שבתל-אביב לא נותר ולו קמצוץ ממסורת ישראל השורשית והבסיסית במרחב הציבורי. יתרה מזאת, עושה רושם שיש כאלה בעיר ששכחו מה זה להיות יהודים. לא מדובר רק על הבורות וההתרחקות מהידע והדעת של נושאים הקשורים ליהדות ולמסורת ישראל, אלא גם, ובעיקר, על התנהגות יהודית בסיסית ושורשית. גם אם יש חילוקי דעות וגם אם לא מסכימים על דברים מסוימים, לא זו הדרך לנהוג באנשים אחרים – כפי שאותה קבוצה פעלה בגסות, בבוטות, בחוסר סבלנות ובתוקפנות.
דוקטור עומר דוסטרי הוא איש תקשורת וחוקר. בעל תואר שלישי במדעי המדינה
