כמו רבים מאחינו בני ישראל, גם אני מצאתי את עצמי מסיים את יום הכיפורים, אוכל עוגת שמרים עם מיץ תפוזים לפי מסורת אבותיי שבידיי וגולל ברשתות החברתיות כדי להבין מי נגד מי במחלוקת הגדולה שהתגלעה בלב תל אביב, בתפילה שארגנו ראש יהודי ופורקה על ידי מוחים ומוחות.
כמו רבים אחרים, גם לי יש את הדעה שלי בעניין מה היה בעצם צריך להיעשות, ולרגעים קיוויתי לכתוב אותה כדי לקושש אהדה ברשתות החברתיות. אפילו כתבתי משהו (ניסיתי להבין את הסיפור עם ההפרדה) ומחקתי (הבנתי שאפילו ניסיון הבנה הוא כשלעצמו אמירה), ובסופו של דבר הנחתי לעניין, מתוך הנחה שהעולם עצמו יניח לעניין כשתתגלה אבן המחלוקת הבאה.
ובכל זאת; משהו לא נתן לי מנוח.
קודם כל, התנועה בה תפילה מפורקת בתל אביב לא נתנה לי מנוח. כלומר הרגע בו מתפללים מתבקשים לעזוב את האזור, והתפילה הופכת סלע מחלוקת. לא נזכרתי בתקופות אחרות שלא חייתי בהן, אבל התחושה הייתה קשה. ואחר כך, הדיון הציבורי. כלומר האופן בו התפילה הופכת ל"אירוע חדשותי", במקום להיות מה שהיא מלכתחילה; תפילה.
זה לא שהתפילה מנותקת מהפוליטי. להפך. תפילה במניין באה תמיד בשני רכיבים: האישי, הרוחני, והפוליטי-ציבורי. תפילת יחיד וחזרת הש"ץ. בשקט ובקול.
הפוליטי הוא, במובן מסוים, לב ליבו של המניין; לאסוף אנשים ומערכת יחסים ביניהם כדי לפנות לאלוהים. כשאוספים מניין, מתייחסים לפוליטי. מי נספר? מי לא נספרת? למה היא לא נספרת. האם ראוי שתיספר. גם בתוככי המניין יש, לרוב, עניין פוליטי. מאבקי כוח בין המתפללים והמתפללות. מי יהיה הרב? הגביר? שליח או שליחת הציבור? מי יפרוש מהרוב וילך להקים מניין משלו? אלה לא עניינים שבשולי המניין, אלא בליבתו, ויש הרבה מה להגיד על זה (במידה מסוימת, על זה ניטש המאבק ביום כיפור), אבל המניין עצמו מטרתו להתפלל.
מנגד, כשאומרים תפילה, התפילה עצמה אינה אקט פוליטי, אלא אישי. רגע שבו היחיד פונה לאלוהיו, ממעיט בערך עצמו, משבח את האל, מזכיר את אבותיו ומבקש על דברים שאין בכוחו לעשות. העמידה מול אלוהים היא עמידה שבמהותה מכירה באוזלת ידינו ומבקשת על שחסר לנו, ותפילת יום הכיפורים על אחת כמה וכמה. היא תפילה שבה האדם מבקש סליחה וכפרה, מכיר באשמה ומכה על חטא. העמידה הזו היא עמידה נטולת גאון ודריסת רגל. ההפך הגמור, למעשה.
האם התפילה ביום כיפור בתל אביב הייתה כזו? אני לא יודע. לא מכיר מספיק את הנפשות הפועלות, מניעיהן וענייניהן. אבל כשאני מסתכל על המאבק סביבה, אני מנסה רגע לראות – האם המאבק סביב התפילה מטרתו להרבות תפילה, כלומר קשר בין האדם לאלוהיו ולמסורת שלו, או שהיא אקט פוליטי? המסגרת הזו, ששקופה לחלק מאיתנו, צצה פתאום על השולחן; האם הפרדה היא חלק מהתפילה או אקט פוליטי להדרת נשים? האם תפילה ברחובה של עיר היא אמצעי לדריסת רגל או דרך להנגיש את התפילה?
במידה מסוימת, המאבק הוא על זה; האם התפילה היא אקט פוליטי או רוחני. אלה שתופסים אותו כרוחני ומסורתי מתעלמים מההקשר הפוליטי שלו, ואלה שתופסים אותו כפוליטי מתעלמים מההקשר הרוחני שלו, וספק אם אפשר לדון בעניין כמו שצריך בלי לראות את שני הצדדים האלה. גרוע מזה: שני הצדדים של השיח, גם מהצד הרוחני, הופכים את התפילה לאקט פוליטי שבו מטרתה "לקרב למסורת".
הנה לדוגמה: כשאיתמר בן גביר מארגן תפילת ערבית כמחאה (וחוזר בו), הוא למעשה לא מתייחס לשום פן בתפילת הערבית. התפילה בשבילו היא אינסטרומנט, היא כלי כדי להביע מחאה נגד אנשים שהוא לא אוהב, וכדי לקושש הון פוליטי מאנשים שהוא כן אוהב. התפילה הזו היא לא תפילה בשום צורה, לא דתית, לא פרקטית ולא רוחנית. אין בה שום דבר מן התפילה, למעט הקליפה הזו שבה היא נראית כמו תפילה.
כאמור, אין לי מושג מה היה צריך להיות בתל אביב. יש לי את הדעה שלי אבל קשה לי לגבות אותה ולהכניס ראש בין הצדדים. אני רק מבקש להזכיר שתפילה במניין היא אמנם סיפור פוליטי, אבל היא לא צריכה להיות רק כזה. ולמעשה, אסור לה להיות רק כזה, אם אנחנו מבקשים שהיא עדיין תהיה תפילה.
