הפספוס של גנץ ולפיד הוא הפספוס של כולנו

הרבה מילים נכתבו על מופע האנטישמיות שחזינו בו ביום כיפור ועל התגובות המקוממות של מנהיגי השמאל.

אבל דווקא בגלל כמות הרגש העצומה שרוצה להתפרץ, נצא למסע קצר שבו נניח את הרגש בצד וננתח ממעוף הציפור את שני הפספוסים הגדולים של מחנה השמאל בחודשים האחרונים, פספוסים שיקשו עליהם מאוד לחזור לשלטון בעתיד הנראה לעין וכאלה שמייצרים ואקום ענק שלתוכו ייכנס ככל הנראה המנהיג הבא של מחנה השמאל, זה שזהותו עדיין לא ידועה, אך ניתן כבר עכשיו לנחש בקלות כיצד יישמע הנאום הראשון שלו.

פספוס מספר 1: איך לא… רק לא ביבי

המשבר החברתי בישראל לא נולד סביב הרפורמה המשפטית, אך הרפורמה היא ללא ספק זו ששפכה את הדלק על המדורה הקטנה שרק חיפשה לה דרך להתפשט. אחרי כשמונה חודשים של מאבק והקשחת עמדות ואחרי שנים של "כן ביבי, לא ביבי", ניתן סוף סוף לחלק את הפוליטיקה הישראלית לשני קטבים על רקע אידיאולוגי ולא על רקע פרסונלי והוא היחס לבית המשפט. הרצון של צד אחד בבית משפט ליברלי ושל הצד השני בבית משפט שמרני הם הימין – שמאל החדש בישראל. אינני יודע מתי נלך שוב למערכת בחירות, אך כשזה יקרה, בית המשפט יהיה הסוגיה שבגללה אנשים ילכו לקלפי.

הפרדוקס הגדול של השמאל הוא שבכל מחנה הימין יש רק מנהיג אחד שיש לו מספיק אשראי ציבורי כדי למתן את הרפורמה שהימין כל כך רוצה במערכת המשפט, לפוליטיקאי הזה קוראים בנימין נתניהו. דמיינו לכם את הפריימריז בליכוד בעידן שאחרי נתניהו, במידה ועד אז לא תעבור רפורמה משפטית בהסכמה… מי שיצניע את עמדותיו כלפי בית המשפט ייבחר במקרה הטוב בעשירייה השנייה והשלישית ובוודאי שלא ייבחר לתפקיד היו"ר. כך גם במפלגות הלוויין ולמעשה זהו כרגע הלך הרוח בקרב מרבית מצביעי הימין.

לפני ההצבעה על עילת הסבירות, הימין הגיע מובס, כמה וצמא למישהו משמאל שיגיד שמבחינתו עילת הסבירות יחד עם עוד צעד אחר חסר משמעות זו הפשרה וכך האירוע יגיע לסיומו. מנהיגי השמאל היו יכולים לבקש כל דבר בתמורה, כולל הצבעה משותפת על כך שכל שינוי עתידי במערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת לרשות השופטת יוכל להתבצע בעתיד רק ברוב מיוחד של 80 חברי כנסת, מה שהיה מוריד את הרפורמה מסדר היום לעשרות שנים.

השמאל היה ועודנו צריך לבחור בין רק לא ביבי ל"רק לא רפורמה". מלחמה בשתי חזיתות לא תשרת את המטרות שלו עצמו. אם לא יהיה ביבי – תהיה רפורמה, כי לאף מנהיג אחר בימין לא יהיה אשראי ציבורי למתן אותה, זה יהיה הנושא שיקים ויפיל ממשלות. בשלושים השנים האחרונות נתניהו הצליח למצב את עצמו מעל לאידיאולוגיה, יש לכך חסרונות אבל גם הרבה יתרונות, אבל כשם שבצמתים רבים נתניהו ידע לסיים מבצעים צבאיים בזמן, בניגוד לעמדת המפלגות שאיגפו אותו מימין, וחסך ימי לחימה מיותרים ועשרות קורבנות – כך הוא היחיד בימין שמסוגל להתעלות מעל האידיאולוגיה שטמונה ברפורמה המשפטית ולחתור לפשרה שהשמאל יוכל לחיות איתה.

בפועל, מנהיגי השמאל עדיין נמצאים עמוק בקרבות של המלחמה הקודמת. מרבית הציבור שהצביע להם או שיש היתכנות שיצביע להם בעתיד, מעוניין בפשרה, גם אם היא תושג מול נתניהו. פשרה תוכל למצב אותם בדיוק באמצע, במקום שבו הם כל כך מתאמצים למצב את עצמם ללא הצלחה.

פספוס מספר 2: יישור קו עם השוליים הקיצוניים

מה שעושים השוליים הקיצוניים של המחאה למחאה ולשמאל כולו, זה מה שעושה נוער הגבעות לציבור הדתי לאומי – אותו דבר, אבל על סטרואידים.

אפשר להבין את גנץ ולפיד שחוששים מהשוליים, כי בניגוד לימין, השוליים של השמאל מתודלקים במיליוני דולרים ותקשורת סלחנית שמעניקים להם את התחושה שמותר להם הכל. אבל אם שמים את הרגש בצד ומחפשים את הרציונל – הסיכוי היחיד של גנץ או לפיד להוביל בעתיד מפלגת שלטון, טמון ביכולת שלהם לנער את עצמם מהמראות האנטישמיים של יום כיפור.

גם גנץ וגם לפיד כשלו בעניין הזה – שניהם יישרו קו עם השוליים וגרמו נזק לחברה הישראלית כולה.

אם ננדוד שוב למערכת הבחירות הבאה, נשאל את עצמנו שאלה פשוטה – איזו מפלגה חרדית תסכים לשבת עם גנץ או לפיד? לפני הבחירות האלה זה כבר נראה בלתי אפשרי – לא בגלל מנהיגי המפלגות החרדיות אלא בגלל הציבור שלא מוכן לקבל ישיבה עם השמאל. אחרי פרעות יום כיפור האחרון ואחרי התגובה הבלתי מתקבלת על הדעת של שניהם – כיצד הם יוכלו לפתות מפלגה חרדית לחבור אליהם? ציבור המצביעים של אותה מפלגה לא יסלח לה על כך לעולם והנזק האלקטורלי שייגרם לה יהיה בלתי הפיך.

מדוע זה חשוב? כי גם בסקרים הכי מחמיאים לשמאל, שבהם יש לקואליציה הנוכחית 51 מנדטים בלבד, אין לשמאל ממשלה ללא עבאס וטיבי. עצם העובדה הזאת שווה מנדטים רבים לימין. כל עוד לא יקום מנהיג משמאל שיוכל לרתום אליו את החרדים, כל מערכת בחירות היא למעשה או כזאת שתעניק ניצחון לימין או כזאת שתלך לתיקו, וללא "מעשה בנט דור 2" אין לשמאל סיכוי להקים ממשלה בכלל או ממשלה שתאריך ימים.

חשוב לזכור, בסופו של דבר מערכת בחירות בארץ מוכרעת על שלושה דברים: אחוזי ההצבעה בימין, אחוזי ההצבעה של הציבור הערבי (פחות רלוונטי לעניין הזה) ואופן ההצבעה של המרכז – אותם 20 מנדטים (בערך) שלא מגיעים מהפוזיציה, שיכולים פעם אחת גנץ ופעם אחת בן גביר, פעם אחת לפיד ופעם אחת כולנו, או ימינה, או אפילו ליכוד. זה הציבור שבד"כ מכריע את הבחירות.

ההתנהלות של גנץ ולפיד אומרת למעשה מספר דברים על מערכת הבחירות הבאה:

1. אחוזי ההצבעה בימין יהיו גבוהים מאוד. גם הציבור הדתי לאומי ה"רך" שהצביע למחנה הממלכתי או שישב על הגדר, יתקשה לעשות זאת בעתיד. יש אומרים שהסרטון של פעיל מרץ מבזה דוכן תפילין ביום הבחירות האחרון הביא למעשה להכרעתן. אז מה יעשו הסרטונים של פרעות יום כיפור למערכת הבחירות הבאה?

2. את מצביעי המרכז, אלה שמכונים "הקול הצף", או "הבלתי מעורבים" ניתן לאפיין באופן גס, בהקשר החברתי, ככאלה שמעוניינים בשקט. פחות מעניין אותם תוכן הרפורמה, אלא הסנטימנט שנובע ממנה. אם בחודש ינואר הציבור הזה נטה שמאלה כי הימין נתפס כזה שהצית את האש, הרי שההקצנה של שולי המחאה, יחד עם שתיקת הכבשים של מנהיגי השמאל, יוצרים סנטימנט הפוך. זה לא אומר שמחר בבוקר זה יתבטא בסקרים, זה מסוג הדברים שסקרי עומק מזהים והם מזהים זאת באופן וודאי.

מסקנות הביניים הן פשוטות – בהינתן שלא תהיה פשרה סביב הרפורמה ואמירות ברורות של גנץ ולפיד נגד השוליים הקיצוניים, שניהם יאבדו כמעט לחלוטין את היכולת למשוך קולות מימין ולחבור בעתיד למפלגות החרדיות והדתיות המתונות. במצב כזה, כל הדרך סלולה למנהיג הבא של השמאל שיפציע עם מפלגה חדשה (או כזאת שעברה שיקום) ואמירה מפייסת. מנהיג שיבין שאופוזיציה משמאל זו ברכה אלקטורלית עבורו.

עם קצת יותר תעוזה, גנץ או לפיד היו יושבים היום למסיבת עיתונאים עם נתניהו, מכריזים על פשרה (שלמעשה התוכן שלה לא ממש חשוב) שרק לנתניהו יש את האשראי הציבורי מימין לחתום עליה, סוגרים את הפרשה וממצבים את עצמם כאלטרנטיבה השלטונית היחידה לליכוד.

בינתיים, גנץ ולפיד לא פספסו שום הזדמנות לפספס. נראה שגם הפעם התוצאה לא תהיה שונה. מילא הנזק שנגרם להם, אבל מה עם הנזק שנגרם לחברה הישראלית כולה? במקרה הזה, הפספוס שלהם הוא הפספוס של כולנו.