בין חנה, אימו של שמואל הנביא, סבתי חנה משיח ונשות דורנו עובר קו אחד

סבתי, חנה משיח, עלתה מאפגניסטן בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת והתיישבה עם משפחתה בשכונת הבוכרים בירושלים. סוכות היה החג שלה, בה"א הידיעה. כל הנכדות זוכרות אותה נוטלת בכוונה רבה את ארבעת המינים, מברכת ומנענעת אותם בדבקות לעבר ארבע דפנות הסוכה. סוכתה הייתה מעשה אמן, עשוית בדים מעוטרים שהייתה תופרת במו ידיה. כל זאת, אף שכידוע בתור אישה היא הייתה פטורה הן מנטילת לולב והן מישיבה בסוכה, שהרי אלו מצוות שהזמן גרמן.

האם סבתי הייתה יוצאת דופן משום שהתאלמנה בגיל 36 ותפסה את מקומו של בעלה? לא ולא. נשים רבות מעדות שונות בירושלים של תקופת היישוב נהגו כך. חגי תשרי הם דוגמה מובהקת לרצונן של נשים להשתתף בעבודת הבורא, להקפיד לקיים גם את המצוות שהן קיבלו פטור מהן, וליטול יוזמה כדי לעשות זאת. זה מתחיל בתקיעת שופר: אם במקרה אישה אינה יכולה להגיע לבית הכנסת – למשל אם היא אחרי לידה, מטופלת בילדים רכים או חולה – הרי שבקהילות רבות תוקעים בשופר ברצף בסיום התפילה; יש אף תוקעים העוברים מבית לבית ומשמיעים עבורן את קול השופר.

זה ממשיך בסוכות, עם ארבעת המינים והישיבה בסוכה. בקהילות הולנד נהגו הנשים והילדים שלא לטעום מאומה לפני נטילת הלולב, ולכן שמש מיוחד היה מעביר את ארבעת המינים בין הבתים כדי שיוכלו לברך עליהם. הסופר אברהם שמחה זקס, יליד ליטא, סיפר כי אימו הייתה מברכת על ארבעת המינים בסוכה ביומו הראשון של החג מיד לאחר אביו, ואפילו המשרתת הייתה זוכה בברכה זו. כדאי להזכיר כי חז"ל דרשו את ארבעת המינים הן כנגד האבות ויוסף, והן כנגד האמהות (ויקרא רבה, ל).

תבעו את זכות הברכה

בהקשר היסטורי ניתן להסיק כי אלו הן שלוש מן המצוות שנשים קיבלו על עצמן מרצונן. הן החליטו, הן למדו, הן רצו ולא שאלו, אלא נהגו כהרגשת ליבן.

חתן פרס ישראל פרופ' אברהם גרוסמן כותב בספרו "חסידוֹת ומורדוֹת" על המאה ה־11: "לכאורה ניתן לטעון שהמשמעות של אי קיום המצוות על ידי נשים לא העסיקה את הגברים ואת הנשים גם יחד, שהרי הם נולדו לתוך מציאות זאת, שנהגה בעם היהודי בכל אתר ואתר משך מאות בשנים ונתפסה כחלק מהתרבות היהודית לדורותיה. ואולם המקורות מלמדים שאין הדבר כן. נשים באשכנז תבעו את הזכות לא רק לקיים את מצוות עשה שהזמן גרמן אלא גם לברך עליהן, אף שהיה חשש כבד שברכה זו תהא 'ברכה לבטלה'".

הראשון שהבין את מצוקת הנשים והתיר לברך על מצוות כאלה – כפי שרבות נוהגות עד היום בלולב ובסוכה (וגם בשופר, אם תוקעים עבורן בנפרד) – היה רבי יצחק הלוי, ראש ישיבת וורמייזא (וורמס) במאה ה־11 ומרבותיו של רש"י. נכדו של רש"י, רבינו תם, היה בין חכמי אשכנז הרבים שתמכו באותה פסיקה, שרק מעטים התנגדו לה. בקרב פוסקי ספרד הדעות חלוקות: הרמב"ם ור' יוסף קארו (ב"שולחן ערוך") קבעו שנשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, אך פוסקים מאוחרים יותר קיבלו את דעת הפוסקים האשכנזים. בין אלה אנו מוצאים את החיד"א, הבן־איש־חי, ה"שדי חמד" והרבנים הראשיים לישראל הרב בן־ציון עוזיאל, הרב יצחק נסים והרב מרדכי אליהו.

רצונן של נשים לקיים מצוות שהזמן גרמן בכלל, ואת מצוות חגי תשרי בפרט, עובר כחוט השני לאורך הדורות. בשנת 1855 חיברה פאני נוידא לראשונה ספר תפילות לנשים ולנערות בגרמנית גותית, והיא כללה בו תפילות ייחודיות לנשים לפני תקיעת שופר ולפני נטילת לולב. בראשונה נאמר בין היתר:

לִבִּי מִתְרַחֵב וּמִתְעַלֶה לְשֵׁמַע תְּרוּעַת הַשּׁוֹפָר הַחֲגִיגִית; קוֹלוֹ חוֹדֵר חַדְרֵי בֶּטֶן, בְּכֹבֶד רֹאשׁ הוּא קוֹרֵא אֵלַי: בֶּן אָדָם, אֶל תִּירָא וְאֶל תֵּחַת. עוֹד שָׁנָה חָלְפָה, וְאַתָּה שׁוּב עוֹמֵד לְפָנַי… וְשׁוּב נִשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר וּמְעוֹרֵר בְּתוֹכִי מַחְשָׁבָה מְנַחֶמֶת: אַתָּה אֱלֹהַי, שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ, אַתָּה גַּם אָבִינוּ, אָב הָרַחֲמָן, צַדִּיק בְּכָל הַדּוֹרוֹת. אַתָּה כּוֹנַנְתָּ וְקָבַעְתָּ אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַנּוֹרָא הַזֶּה. בִּקַּשְׁתָּ לְהָעִיר אוֹתָנוּ מִן הַתַּרְדֵּמָה הַשַּׁאֲנָנָה, מִקַּלּוּת הַדַעַת וּמִפִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ שֶׁל חַיֵּי הַמַּעַשׂ וְהַחֻלִּין…

ואילו בתפילה לאשה לפני נטילת לולב כתבה נוידא:

אֲדוֹן עוֹלָם… כֻּלָּם יְצוּרֵי חַסְדְּךָ הֵמָּה, בְּרָכָה לִילָדֶיךָ, מָזוֹן לְגוּפָם, רְוָיָה לְצִמְאוֹנָם, עֹנֶג לְעֵינֵיהֶם, צֳרִי לְחַבּוּרוֹתֵיהֶם. בְּמַלְכוּתְךָ, גַּם הַקָּטָן שֶׁבָּעַלְעָלִים, גַּם הָרָצוּץ שֶׁבַּקָּנִים, מַשְׁפִּיעִים עָלֵינוּ מִכֹּחוֹתֵיהֶם הַמְרַפְּאִים וּמְשִׁיבֵי הַנֶּפֶשׁ. עֵץ הָאֶרֶז וְהָאֵזוֹב, הַזֶּרֶד בַּעַל הַנִּיחוֹחַ וְהַפְּרִי הַזָּהֹב, כֻּלָּם קוֹרְאִים אֵלֵינוּ: הוֹדוּ לַה', קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ, שִׁירוּ לוֹ שִׂיחוּ לוֹ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו. הַלְלוּ בְּנֵי אָדָם אֶת אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַזָּן וּמְכַלְכֵּל אֶתְכֶם בְּרֹב טוּבוֹ. בְּשֶׁבַח, הַלֵּל וְתוֹדָה אָנוּ נוֹטְלִים אֶת הַלּוּלָב, אֶת אַרְבַּעַת הַמִּינִים מִפְּרִי הַטֶּבַע, מִן הָאֲדָמָה הָעֲשִׁירָה וְהָרַב־גּוֹנִית; מְנִיפִים אֶת הַלּוּלָב הַמּוֹרֶה עַל טוּבְךָ וְכֹחֲךָ, וּמְנַעַנְעִים אוֹתוֹ לְכָל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. בְּכָל קְצוֹת תֵּבֵל, בְּכָל פִּנָּה מִפִּנּוֹתָיו, עוֹלָה וּמְשַׂגְשֶׂגֶת בִּרְכָתוֹ; בְּשִׁיר הַלֵּל נַקִּיף עִמּוֹ אֶת מִזְבַּחֲךָ…

גבולות המרחב הציבורי

בראשית המאה העשרים יצאה עדה פישמן־מימון, מנהיגת פועלות וחברת כנסת (אחותו של הרב יהודה פישמן־מימון), למאבק על זכותן של נשים לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן. היא סיפרה: "באחד הימים הקשבתי לוויכוחים נלהבים בין תלמידי חכמים, שהיו מבאי ביתנו… שמעתי כי 'מצוות עשה שהזמן גרמן – נשים פטורות'… וכאשר שאלתי באחד הימים מדוע פטורות נשים… קיבלתי תשובה כי לאישה הרבה עבודה בבית ובטיפול בילדיה ואין להטיל עליה עול מצוות נוסף. תשובה זאת לא הניחה את דעתי… בסופו של דבר פירשתי לעצמי 'תעלומת הפטור', והיא: אין זאת, אלא שהאישה נחשבת לנחותת דרגה ואין לה כישורים לשאת בחובות של מצוות כבדות. פירושי זה הִרבה עלבון צורב, קיפוח ועיוות דין כאחד".

פישמן־מימון החליטה לעשות מעשה במנהג שהזמן גרם, גם אם לא במצווה שהזמן גרם. היא החליטה ליטול חלק בחגיגות ל"ג בעומר במירון, למרות החרם והאיסור שהטילו על כך רבני צפת. יחד עם שתיים מחברותיה, הדבר אף עלה בידה. מתוך בקיאות במקורות היהודיים היא סירבה לראות את האיסור כצו מחייב, והגדירה מחדש את גבולות המרחב הציבורי.

בימים הנוראים אנו מוצאים את רוחה של חנה, אימו של שמואל, מרחפת מעלינו. לא זו בלבד שרבות מהלכות התפילה בעם ישראל נלמדות מהסיפור שבהפטרה הראשונה של השנה, אלא שהגמרא קובעת שהמבנה הייחודי של תפילת מוסף בראש השנה – תשע ברכות – הוא "כנגד תשע אזכרות שאמרה חנה בתפילתה" (ברכות כט, א).

חנה פרצה דרך: היא חשה את הכמיהה הן לפרי בטן והן לקרבת אלוהים. היא לא התייעצה עם אלקנה ולא ביקשה את רשותו של עֵלי הכהן. היא החליטה, היא למדה, היא רצתה – ולא אפשרה שיגידו לה "לא". כך זכתה להביא לעולם את שמואל, השקול כנגד משה ואהרן, מייסד המלוכה ושושלת בית דוד. קו ישיר עובר ממנה אל נשות אשכנז בימי הביניים, אל פאני נוידא, אל סבתי חנה משיח, אל עדה פישמן־מימון ואל נשות דורנו התופסות את מקומן בעבודת האל.