למרות הסוגה השונה, המדיום השונה, ובכלל העובדה שברוב ההיבטים היצירות האלה לא דומות אפילו קצת, "מפעל העננים של גברת לילנבלום" הזכיר לי יותר מכל את "נחמה" המופלאה (הוט, 2019). בסדרה יש מעין תרגיל שחוזר על עצמו: מדי פעם הגיבור (בגילומו של רשף לוי, שחתום גם על התסריט) חושב על רעיון לסדרה, ובזמן שאנחנו שומעים את הרעיון בקולו של לוי, הסט משתנה. תפאורה ושחקנים חדשים צצים, העלילה יוצאת לפגרה זמנית, וטריילר של הסדרה הדמיונית מתהווה לנגד עינינו.
גם "מפעל העננים של גברת לילנבלום" מנוקד ברגעים כאלה. הם משובצים בתוך העלילה, קשורים אליה יותר ופחות, חליפות. התחושה היא כאילו הסופר יושב איתנו על ספל קפה ומשתף אותנו במחשבות אקראיות: תארו לכם שבאמת אין ערים גדולות. שבכל פעם שתייר מתקרב לפריז, קבוצת ניצבים ותפאורנים מרימה את העיר, ומקפלת כמה רגעים אחרי שהוא הולך. תארו לכם שיש כפר קטן בהודו שהאנשים בו עובדים בלהמציא שמות. תארו לעצמכם שיש אנשים שיכולים לחלום רק אם מישהו אחר חולם לידם. תארו לכם שבכל הבתים יש חדרים סודיים שעוד לא מצאנו אליהם את הדלת. במובנים רבים, אלה הרגעים המוצלחים ביותר של הספר; אלה שבהם הסופר נותן דרור לדמיון וליצירתיות שלו, בלי לנסות להכניס אותם לתבניות מאורגנות של אמירה מסודרת "על עולם ההייטק הישראלי ועל מי שנשארים מחוץ לשעריו", כפי שמצהיר הטקסט על גב הספר. אבל רגע, הקדמנו את המאוחר. בואו נתחיל מההתחלה.
תפקיד קש
בהתחלה שרי לילנבלום נעלמת, וכעבור שלושה ימים היא מופיעה באמצע המכתש עם כוס מרטיני ביד. היא מסרבת לדבר על מה שעבר עליה, וחוזרת לשגרה שלה כמורה לרובוטיקה בחופש הגדול, שכוללת בעיקר השתקעות בהמצאות כאלה ואחרות על הרצף שבין סתמי לגאוני. לא הרבה עמודים אחר כך הקורא מגלה שבימים האבודים שרי הצליחה לייצר משואב אבק מכונה שאיכשהו הופכת חול לענן שיכול להוריד גשם. סרטון שמתעד את המטר הלא צפוי הופך לוויראלי, משקיעים פוטנציאליים מעבר לים מביעים התעניינות, ושרי – הכלאה מעוררת הזדהות בין פרופסור מפוזר לילדה סקרנית עם קצת אימהוּת מפוזרת מלמעלה – מוצאת את עצמה בראש חברת ההייטק קלאודיז, הלוא היא מפעל העננים של גברת לילנבלום.
הסיפור מסופר בגוף שלישי אך בצמוד לנקודת מבטו של הבן הצעיר של שרי, עילי. הוא בן 22, כל החברים שלו בטיול־אחרי־צבא, אבל הוא בבית של ההורים, בעיירה הבדיונית "הצוק" שלשפת המכתש הגדול (או אולי מכתש רמון? לא הצלחתי להכריע בשאלה). הוא עובד ב"בקתה", הוסטל למטיילים שמנהל אביו, עד שהוא מקבל תפקיד קש בחברה של אמו. זו בחירה מעניינת של ציר למקם סביבו את העלילה: קל לחבב את עילי, אבל הוא גם מחזיק באיכות למלמית של דמות משנה, של מישהו שכל הדברים הגדולים קורים למי שלצידו ואיכשהו אף פעם לא לו.
האב בועז הוא כאמור בעל הוסטל למטיילים, ויחסו אל אשתו והמצאותיה נע בין דאגה לאמונה ובין הסתייגות לאהבה גדולה. האחות הגדולה נעמי היא אשת הייטק החלטית ומצליחה, בלי חיבור למדבר ובלי סנטימנטים. היא פחות או יותר היחידה בקלאודיז שיודעת מה היא עושה – ובהתאמה (אולי) מישהי שלא ממש הייתי רוצה להכיר. דמויות נוספות שמקשטות את העלילה: מקמרפי, גבר אירי שאבד במכתש לפני שנים אך האגדה טוענת שהוא עוד חי שם; תמרה, תיירת מספרד שמתנדבת בהוסטל ומושכת את עילי אחריה למחקר בלשי פיראטי אחרי עקבותיו של מקמרפי; חנה, אלמנה קשישה תושבת הצוק, עשירה וקמצנית באותה מידה; בן גולד, יזם הייטק יהודי־אמריקאי שיקנה או לא יקנה את מפעל העננים. ועוד רבים מתושבי הצוק, מראש המועצה עד לבעלת המכבסה המקומית.
כל אלה נפגשים בעלילה בנויה להפליא עם יותר מטוויסט אחד שלא הייתי יכולה לשער. לעומת חלקים נרחבים מהסיפורת הישראלית, שמתאפיינים בשפה יפהפייה ודמויות נוגעות ללב שיושבות בתוך עלילה שהיא כמעט רק תירוץ לתיאורים, העלילה המהודקת היטב בולטת לעין. הרצף הסיפורי ב"מפעל" היה כמו סדין שהונח על מיטה כמו שצריך: כל הפינות נתחבו טוב טוב למקומן, והאמצע שמר על מתח. נשארתי ערה עם הספר ביד עד השעות הקטנות.
אמא עפיפון
נקודת החולשה המרכזית של הרומן היא, ובכן, הרומן. זה שבין עילי לתמרה. הכתיבה הנהדרת של גפן הכזיבה כאן. אציין לטובה סצנה אינטימית מלאת עדינות וקסם שמתרחשת בתוך ענן גדול שמכסה את כל העיירה (בגלל שגיאת ייצור קטנה במפעל), אבל גם איתה – מערכת היחסים הזאת לא הגיעה אלי. לא התאהבתי בתמרה מבעד לעיניו של עילי, ולא להיפך. לא כססתי ציפורניים בציפייה לרגעי הקרבה, ולא נשבר לי הלב ברגעי המרחק. הרגשתי שהדמות של תמרה לא הייתה צבועה עד הסוף, ולא האמנתי למהלך הזוגי ביניהם.
באופן הפוך כלשהו, סיפור האהבה ששבה אותי היה דווקא הקשר בין חנה הקשישה לבעלה המנוח מנדי. אף שמנדי נפטר שנתיים לפני נקודת ההתחלה של הספר, סיפור האהבה ביניהם מתפתח לאורך העלילה; עובר תנודות ומהפכים, שואב את הקורא לסחרור של רתיעה ונאמנות, עליבות ועושר, מסירות ונקמה. עוד מערכת יחסים בולטת בטקסט היא יחסי האם־בן בין שרי לעילי. שרי היא אישה מלאת אהבה ויצירתיות, אבל תכונות אימהיות כמו התמדה או חוסר אנוכיות מדלגות עליה דילוג חלקי. עילי בן מסור, אבל לא מצליח להבין עד הסוף את אם־העפיפון שקיבל. מנקודת הפתיחה הזאת נולדים יחסים מורכבים ומלאי יופי, שמתוארים במבט מדייק ובכנות גדולה. יש לומר שלא נתקלתי בעבר בהרבה סיפורים על אימהוּת מנקודת המבט של הבן, ומצאתי את זה מרענן. כמעט כמו המשפט הנפלא: "אם הייתי יודעת שאני מגדלת ילד שיעדיף ג'ינג'ר אייל על ויסקי, הייתי מערבבת לך משקאות חריפים בקורנפלקס".
הספר מצהיר על עצמו שהוא עוסק בעולם ההייטק ובשוליו, וביחסי פריפריה־מרכז. העיסוק הזה, מוצדק ורלוונטי ככל שיהיה, עורר אצלי תחושה של אחת התנועות הפחות כנות בסיפור. זה בלט, למשל, בסצנה שבה בעלת המכבסה של הצוק מתראיינת לתפקיד בקלאודיז. "פולינה אמרה שכבר שנים היא קוראת על כל עסקאות ההייטק האלה שעושים. על מאות מיליונים שאנשים מרוויחים, חשבה שאולי גם לה יש מקום. 'זה גם הכסף', פולינה הביטה בחנה, 'אבל לא רק. זה גם הרצון להיות חלק מתחום שמשנה את העולם'" (עמוד 130). הרגשתי שאת הציטוט הזה, ואת הריאיון כולו, יכול היה לכתוב צ'אט GPT אם מישהו היה מורה לו לספק את נקודת המבט של לא־הייטקיסטית שרוצה להצטרף להצלחה. לעומת חלק הארי של הטקסט, שנוטף יצירתיות ואיכות חלומית מהסוג שאף רובוט לא יכול להמציא, התסכול סטייל "אוף למה אני לא עושה אקזיט" פחות עובד.
נושא דומה, אך שונה לגמרי, מטופל בספר בצורה מוצלחת בהרבה: כסף, וההתמודדות עם היעדרו. למשפחת לילנבלום היה חוב גדול בילדותו של עילי, והחוב הזה, גם אחרי שהוחזר, הוא דמות משמעותית בחיים שלו. מפלצת אוכלת־כול שמאיימת על כל מחשבה שמערבת אומץ. גפן מפליא לתאר את התחושות של רבים ממעמד הביניים הישראלי, אלה שנאחזים בשלב התחתון של הסולם.
עוני ושפע
אבל יותר משהוא סיפור על הייטק או כסף, פריפריה או משפחה, טכנולוגיה או חלומות, "מפעל העננים של גברת לילנבלום" הוא סיפור על רמייה. כולם בצוק רמאים. האדריכל הגאון שבנה את הצוק לא באמת אדריכל. שרי ממלאת את ראשו של הילד שלה בסיפורים בלי לציין שהם סיפורים, כלומר בשקרים. נעמי, ההייטקיסטית הגאונה, משתעשעת מהצד בתרמית מיילים מהסוג הנבזי. עניים מעמידים פנים שהם עשירים, עובדות לכאורה מתגלות כאחיזת עיניים. אפילו בועז, דמות שמסמלת את כל היציבות בעולם, מרמה. או כמו שאומרת חנה בעמוד 150: "בתחבולות תעשה לך אהבה, רק בתחבולות".
לפני שאשלח אתכם לרמוז למשפחה לרכוש לכם את הספר כמתנת חג, אציין שהיו כמה טעויות שהפריעו לי. החלטות מופרכות בנוגע למפעל שבוצעו על ידי גורמים רציונליים בלי הסבר ממשי, ביטוי שמוזכר באחד העמודים הראשונים כשגור בפי כול בעיירה אבל לא מופיע אחר כך אפילו פעם אחת, או הפעם שבה חנה מספרת שאין לה ילדים, אף שכמה פרקים לפני כן עילי רואה תמונה שלה עם הנכדים. ולמה בעצם יש בכלל מכבסה ביישוב כל כך קטן?
אבל הטיקים האלה אינם פוגמים באיכות הפואטית שעולה מהטקסט. לא רק מהשפה והכתיבה, אלא גם מהעלילה. מהאופן שבו חול, הדבר הארצי ביותר, הופך לדברים שמשייטים בשמיים. מהבחירה לסובב סיפור על עוני ועושר סביב הביטוי הקמאי ביותר של שפע: גשם. ועוד יותר מזה, היכולת להשתמש בדימויים כאלה בלי לדרוך עליהם ולסחוט אותם, אלא לגעת בהם בזהירות ולתת לקורא להשלים את המהלך בראש. "מפעל העננים של גברת לילנבלום" הוא ספר עדין וחכם, שישאיר אתכם עם רצון להמציא משהו. אם לא מכונת עננים, אולי לפחות רעיון לסדרה.
