מורי הדרך הם מן הקבוצות שפרנסתם נפגעה במיוחד בתקופת הקורונה. כזכור, גם בין סגר לסגר לא הייתה כמעט תיירות נכנסת. דב פרידמן, מורה דרך ותיק, החליט לנצל את הזמן. מה שלא ילך ברגליים, ייקרא בעיניים. ומה שמספרים לתיירים כאובי־רגליים בדקה, יוגש במלוא היריעה. ישב וחיבר ספר על חייו ומעשיו, הלא־מספיק מוכרים גם לישראלים, של אחרון מלכי יהודה בחסות רומא, אגריפס; וגם של בנו, אגריפס השני, שמלך בצפון הארץ ובמזרחה.
"אגריפס", אומרת תחילת הכותרת. אכן, שלושה רבעים מהספר עוסקים בו, באגריפס הראשון. זיק החיים האחרון של הריבונות היהודית בימי בית שני. צאצא משותף לבית חשמונאי ולבית הורדוס. חניכתו ברומא, במשפחת הקיסר אוגוסטוס, בחברתם הצמודה של בניו. בהדרגה, דרך מעלות ומורדות, קיבל את המלוכה על חלקים בארץ, ולבסוף גם על יהודה.
"ובניו", ממשיכה הכותרת. קצת בהגזמה. רק הרבע האחרון של הספר עוסק בהם, ורק בבן אחד, המלך אגריפס השני. אומנם, תוך כך מוגש גם סיפורה של הבת, אחותו ברניקי. בעשור השביעי של המאה הראשונה לספירה, ובפרט בשנות המרד הגדול, היא הייתה שותפה לאחיה במלוכה בצפון הארץ ובאחריות על ענייני המקדש. לסיפורה המדהים של ברניקי הקדישה חברתנו לעמודים אלה, חבצלת פרבר, רומן נאה שכתבה לפני כמה שנים. ברניקי הייתה אהובתו של טיטוס, מצביא דיכוי המרד. חבצלת דנה אותה בהקשר זה בעיקר ברותחין, סוג של בוגדת, ואילו בספר שלפנינו מצטיירים היא ואחיה כמי שכל מעייניהם היו נתונים לניסיון נואש להצלת יהודה, ירושלים והמקדש, תוך תמרון מסוכן בין שני המרכזים – –
"בין רומא לירושלים", כלשון כותרת המשנה. ובאמת, אגריפס (ואחריו גם בנו) חי על ציר רומא־ירושלים. גם ביודענו כי יהודה הייתה משועבדת לאימפריה הרומית, ושלפני אגריפס ואחריו היא נשלטה ישירות בידי נציבים רומיים, מעניין לראות כמה "רומאי" צריך היה להיות השליט היהודי. מלוכתו הייתה כל כולה בחסד הקיסרים. חייו של אגריפס, ברומא ובארץ ישראל, הם תמרון מתמשך בין קיסרי רומא שחלקם רצחנים (טיבריוס) ומטורפים (קליגולה). זאת תוך סיכון חייו לא פעם – ומנגד, תוך שהוא נהנה לפרקים ממידה מפתיעה של השפעה על ההנהגה בבירת העולם, כגון בהובלתו להכתרתו של קלאודיוס לקיסר. רוב שנותיו חי המלך היהודי והקצת אדומי ברומא, ועולמו התרבותי היה רומי – ככל שהרומן טורח לתאר אותו. מה שמעביר אותנו לכותרת השלישית – –
"רומן היסטורי", מוגדר הספר בשערו. וזה לא־נכון ונכון. היסטוריה ודאי יש כאן. סיפורו של אגריפס, ותמצית סיפורו של בנו, מוגשים לנו כסדרם, תוך הטמעת ידע ממקורות רבים, ואפילו עם תמונות ומפות. אבל על ההגדרה רומן קשה יותר לחתום. נכון, הצורה היא סיפור, ויש מאמץ לגולל את הדברים ברצף סיפורי, והם אפילו מוגשים בגוף ראשון, מפי הגיבורים. אלא שהרצאת הדברים מפיהם, רובה ככולה דיווח מהסוג שיש בספרי היסטוריה. לא נמצא כאן דברים כגון אפיון דמויות, עומק פסיכולוגי, תיאורי צבע, עלילות־משנה אישיות שמעבר לנרטיב ההיסטורי המרכזי, שזירה אמנותית של הרקע התקופתי בתוך הסיפור, ניסיון כלשהו לפעולה אמנותית באמצעות הלשון, מתח, אירוניה, הקבלות והשתקפויות, ושאר אמצעים אסתטיים. לפנינו ספר היסטוריה נעים לקריאה, הכתוב כזיכרונות מפי הדמויות, וככזה הוא מומלץ.
