נובלה אחת ובה עיירה מדברית קטנה ללא שם, על שפת מצוק או קניון, ושלושה גיבורים ראשיים עם כינויים וזהויות מובחנות ורב־ממדיות. גיבורת הפרק הראשון היא "החזאית". רווקה לא צעירה, וככינויה כן היא: חזאית מזג האוויר. באזור שנע בין שיטפונות מסכני־חיים בחורף ליובש וחום מתיש בקיץ, המקצוע הזה מקנה לה מעמד מיוחד. היא מעין "נביאה מקומית", והתושבים מעריצים אותה ומשחרים למוצא פיה. אבל מאוחר יותר הם מתחילים להתייחס אליה כאל "תוכנית כבקשתך", שתפקידה לספק תחזיות רצויות. ואם התחזית אינה לטעמם היא הופכת בעיניהם לנאשמת, כאילו גרמה לכך, והם מפנים לה את הגב.
נוסף על כך, בעקבות הידע המקצועי שלה ומעמדה בעיירה, היא עומדת מהצד כשמתבצעות התערבויות בטבע. למשל כאלו שמטרתן לאפשר את הרחבת היישוב על חשבון הטבע הפעיל שמקיף אותו – הצבאים, התנים וכלבי־הפרא. כדי להגן על עדר הצבאים מוקמות גדרות סביב "שמורת הצבאים". אך אז נאספים כלבי הפרא מסביב לגדרות, מריחים ואורבים לציִד שהם מנועים מלתקוף אותו, מה שמגביר את הפראות והתוקפנות שלהם. עם הזמן, ככל שגובר הניכור בינה לבין התושבים וככל שמתממשים חששותיה לטבע, שהפך לפראי ומסוכן יותר, חשה "החזאית" בדחף לרצות את התושבים ולקנות שוב את ליבם, והמשגה הגורלי לא יאחר לבוא.
"המורה" אביה של "החזאית", הוא גיבור הפרק השני, אבל גם בפרק הראשון מוקצה לו מקום נכבד. המורה זוכה להערצת תלמידיו בתיכון המקומי. הוא מרענן את תוכנית הלימודים ואת לימודי הספרות, ומוציא את תלמידיו לסיורים לא רשמיים במדבר, בנחלים ובקניונים. והוא גם עוסק בפעילות ציבורית וביוזמות מקומיות, כדי להתאים בין העיירה ותושביה לטבע הסובב.
אחת היוזמות שלו היא הנחת צינור בטון, מוּבַל־מים, ענקי, מתחת לעיירה. לתוך הצינור יתנקזו מי השיטפונות היורדים מההרים, שמקיפים את העיירה ומאיימים על שלומה. הרעיון מתקבל בהתלהבות, והכול מתגייסים לביצוע. רק "החזאית" נותרת בצד, מקרינה הסתייגות אך אינה מתערבת. אבל כשהצינור נשלם והרוח עוברת בו, הוא משמיע קולות יללה חזקים ומפחידים. האם זה הטבע ששורק לאנשים, מזהיר אותם מתוצאות מעשיהם? המורה, בתבונתו, מתקין בשני פתחי הצינור מכסים דו־כיווניים, והיֶלֶל המטריד נפסק או לפחות נחלש. אך האם הבעיה באמת נפתרה?
מלפפון ים
בעוד שהפרק הראשון עסק ביחסים עם הקהילה והטבע, הפרק השני עוסק ביחסי אם ובן. "המורה" נוסע הרחק לביקור אצל אימו הקשישה, הדמנטית, להשתתף איתה בקבלת שבת. אשתו נשארת בבית, מותשת אחרי לילות שבהם "שתתה יותר מדי". הוא מתכוון למהר לשוב הביתה, שכן למחרת יתקיים הטיול לקניון. אבל מראשית הביקור נראה שהוא יתארך, שכן מצבה של האם הולך ומידרדר לקראת אלצהיימר. המורה מודאג: "בעוד חודשיים, חצי שנה… אמו תהיה מלפפון ים. בלי מוח, רק לוע ומערכת עיכול. לא יותר…".
כיוון שהאֵם לא בישלה אוכל לסעודת השבת, היא מבקשת מבנה שירד ל"בור": זהו בור מים תת־קרקעי טבעי, שהתגלה כשבאו לגור כאן ושמשמש עכשיו כמחסן. היא פותחת את מנעול הדלת, ו"המורה" יורד לאסוף צנצנות כבושים וקופסאות שימורים לסעודה. בהיותו בבור הוא נזכר שבילדותו שיחק שם עם שני אֶחיו והם אפילו שחו במים שנאספו בקרקעית הבור. הבור נוקה בינתיים, המים נשאבו והותקנו אוורור ותאורה שפועלים לחילופין – כשזה דולק, האחר כבה.
מצויד בשימורים, "המורה" ניגש לדלת כדי לצאת מהבור. אבל הפתח נעול, וניסיונותיו להזעיק את אימו נכשלים. הוא מוצא עצמו בחושך כבד, הכול מעורפל ודמוי חלום או הזיה. וכאן מתגלה יכולת היצירה והניסוח של וייס־גבאי: לתמלל תת־מודע והזיה בהקיץ לתיאור של כאילו־מציאות. היכולת הזו התגלתה בהזיות ההשוואה המזעזעות שלו בין האם המידרדרת, ואפילו "בנותיו כשהיו תינוקות בנות יומן", למלפפון ים בולע ופולט. עכשיו, כלוא בבור המים, רדום והוזה בהקיץ, הוא נדמה לעצמו כדג זהב, "אצילי ומלא קסם… הוא חתר בזנבו במעגלים רחבים, יותר מתמיד, נכון למלא משאלות בנועם רב ההשפעה שלו… זרמים שקודם לא הבחין בהם, הגבירו את מהירות המעגלים שבהם שט מסביב…". רק בבוקר, כשכבר מאיר היום, הוא הופך לילד שקורא לאימו "תפתחי. אני צריך לצאת לטיול…" והיא מושיטה לו את ידה ו"כמו עוטפת במגבת את ילדהּ היוצא מן המים, כרכה את זרועותיה סביבו".
החשכה בבור, העייפות והחלומות זוכים לניסוח כסצנה פרוידיאנית מובהקת, בחלקה הזויה ונֶחלֶמֶת ובחלקה מוחשית, מרתקת בריאליזם שלה ונועזת בתוכנה ובעוצמתה הוויזואלית.
הירידה לקניון
"האחיינית", נערה צעירה שנשרה מבית ספרה הישן ובאה ללמוד בבית הספר של סבה "המורה", היא הגיבורה הראשית של הפרק השלישי בנובלה. הדברים מסופרים עכשיו מבעד לעיניה. היא נקלטה בפנימייה המיוחדת לנוער נושר שמנהיג סבה. גם במקום החדש היא נותרה מתבגרת מתוסבכת שמעצבנת את סבא שלה, משום שאינה מתעניינת בכלום חוץ מבגדים ואיפור מול הראי. אבל הריצה בטבע, שהיא מצטיינת בה ושמחזקת את ביטחונה העצמי, והמפגש עם אגדת "הזקן ודג הזהב" ועם "הזקן והים" של המינגוויי בגרסתו ובפרשנותו של "המורה", מתחילים לחלץ אותה מן הדכדוך והריקנות הישנים. היא גם נקשרת, לפחות בהתחלה, אל דודתה הנערצת, "החזאית". בהמשך, צביה צעירה מעדר הצבאים, שניצלה מכליאה בידי אדם והועברה אל העדר, תתקרב אליה ותוסיף טעם חדש לחייה.
אבל הקירבה ל"חזאית" מתערערת ככל ש"האחיינית" מתנתקת מהאנשים, "ובמקום לזרות את אבקת הזהב" של מי שיזמה ופעלה למען קשרי האדם והטבע "ובעיניה אמונה", היא מפזרת סביבה כעת "פתיתי חידלון וייאוש". רק הריצה בשטח ותחושת ההישג שלה, המעקב אחר הצביה, ההאזנה באוזניות לספרו של המינגוויי וסיפוריו של "המורה" ממלאים את החלל שנוצר בה ומעניקים לה עניין ותוכן, "ואפילו הצליחה לראות משהו מן הפסגות הנשגבות שעליהן דיבר המורה במבט הנביאים שלו…".
ואז מגיע הטיול לקניון. לא כולם באים. "הירידה היום לקניון היא רק לאלה שילכו אחרי המורה, לא למפקפקים ולציניקנים אלא למאמינים…", מהרהרת הנערה. גם המורה מתעכב, וכשהגיע "לא הישיר אליהם מבט, ורק אמר קלושות… 'אילו היינו נבהלים מכל דבר לא היינו פה. בואו נרד ונגמור עם זה'".
האסוציאציה לאסון בנחל צָפית אינה מקרית כאן. להפך. לדברי הסופרת באחד הריאיונות, העיסוק בשאלות על מקומו של האדם בטבע ועל היחסים בין האדם לטבע הסובב אותו, "החל אצלי כשאירע האסון בנחל צפית. זה גרם לי לחשוב שמשהו בשיטת החיים שלנו עם כל הכוונות הטובות שלנו, פשוט לא מתאים – לא לנו ולא לסביבתנו".
הקמת הגדרות לצבאים הייתה משגה כזה, שנבע מכוונות טובות. הנחת צינור הבטון הענקי מתחת לעיירה כדי לנקז לתוכו את מי השיטפונות, הייתה כבר התערבות קשה וקיצונית. כל מי שהיה עֵד לאחרונה לפעירת בולענים בכבישים ובמגרש חניה בעקבות חפירת מנהרות, יתמלא חלחלה מולה – אפילו אם היא רק ספרותית. היֶלל המסתורי שיוצר הצינור מוסיף עוד אישור לחרדה.
כדאי לשים לב לשימוש המתוחכם שעשתה כאן הסופרת בכוחן התודעתי־רגשי של האסוציאציות הכלל־ישראליות אודות אסון צפית והבולענים וקריסות הקרקע. וייס־גבאי מפגינה יכולת לחוש את הקורא ולִצְפות את תגובותיו, יכולת שמאפשרת לה להפעיל במקומות המתאימים את המתג הספרותי הזה לשם הגברת המתח והעניין.
מיתולוגיה קלאסית
"המורה עומד לפני תלמידיו ואוחז בידו מכסה מתכת שמחובר אליו קפיץ – אחד מהמכסים על פתח הצינור הגדול שנועדו להפסיק את היללה המרגיזה. מה קרה? ואיך? – 'נסדר את זה', אמר המורה וקולו נשבר. ושוב אמר 'נסדר את זה' וקולו התייצב. היא שאלה אותו על הצבייה הצעירה והאם היא בהריון, והוא אמר לה שֶכּן. ואז הרים לפתע את מבטו ונעץ אותו בשמים. 'תראו תראו! זה עיט… העיט בטח ראה משהו שהוא שוקל לצוד…". והוסיף 'עיט זהוב כזה יכול לצוד אפילו עופר קטן או כלבלב…' צמרמורת עברה בגבה של הנערה".
האחיינית שומעת את הסברי הסבא על "טרגדיה שנותנת משמעות ועד דאגה לפרט מול דאגה לכל המין". היא נעצרת במקומה, נותנת לכל האחרים להתרחק ונותרת לבדה מאחור. כשהיא מגיעה לשולי העיירה היא שומעת באוזניות את דברי הדייג הזקן: "דג, אני אוהב ומכבד אותך מאוד. אבל אני אהרוג אותך לפני שהיום יגיע לסופו". מה ששמעה גורם לה להיכנס לשמורת הצבאים ולחפש את הצביה, עד שהיא מוצאת אותה שוכבת בסך ולצידה בצמחייה מוטל עופר.
"ועדיין כלום לא קרה. רעם נשמע מן ההרים והיא דמיינה את אמא שלה ואת דודתה מחבקות אותה, מחממות. ואז הצביה הסתכלה לעברה, והעופר ניסה להתרומם וכרע. העיט הזהוב הביט לעברו, מהורהר, מחליט. היא פרצה מן המסתור בו ברגע שכנפי העיט טפחו פעמיים…".
תמר וייס־גבאי כותבת ספרות ארוכת נשימה, עשירה, אינה חוסכת במילים ומבטה משקיף ממרחק. הכתיבה הזאת, והיעדר השמות, משווים לסיפור אופי של מיתולוגיה שאינה תלויה במקום ובזמן. כמו אגדת "הזקן ודג הזהב" או "הזקן והים" של המינגוויי, שהפכו למיתוס אוניברסלי. כדאי לקחת את הזמן ולקרוא לאט ובנחת. על אף גודלו הצנום של הספר והכותרת "נובלה", לא כל הטמון בו מתגלה במבט חטוף. משום כך הוא ראוי לתואר "קלאסי".
