"בדינו לנו עולם ולימים התברר שכל זה היה לא יותר מפנטזיה – המערב, הקפיטליזם, העם הרוסי. רוסיה המתוארת בספרים וזו שיצרנו במטבחים שלנו לא התקיימה מעולם, אלא בתוך ראשנו בלבד". כך אומרת אחת הדמויות המאכלסות את ספרה של כלת פרס נובל (2015), הסופרת והעיתונאית סבטלנה אלכסייביץ', שנולדה באוקראינה ב־1948 וגדלה בבלארוס.
כמו ספריה הקודמים, שלא תורגמו לעברית, גם ספר זה הוא מעין "פרוזה תיעודית" או "עיתונות עם כנפיים". הקונספט הוא כדלקמן: הסופרת הגיעה לעשרות סובייטים לשעבר (או כפי שחלקם מכנים את עצמם "הומו סובייטיקוס"), ישבה איתם על פי רוב במטבחם, הפעילה את ההקלטה ושמעה אותם מדברים שעות על גבי שעות, אולי אפילו ימים, כשהמיקוד היה על שלוש נקודות מגוז: החיים תחת הדיקטטורה הקומוניסטית עד 1989; תקופת הפרסטרויקה של גורבצ'וב (1987 – 1991), והתקופה שבאה לאחר מכן, עת בוריס ילצין היה בשלטון. את הראיונות היא ערכה מ־1991 ועד 2012. כלומר, המרואיינים והמרואיינות גם חוו כמה שנים של ולדימיר פוטין. השנים המעט פחות פסיכופתיות.
את הספר היא מחלקת לפרקים ונותנת להם כותרות, ולמרות החלוקה הליניארית, ההגיונית וההכרחית, כמעט כל חלק – ולמעשה כמעט כל מרואיינ/ת – דומה לאחר. זה קורה גם משום שהסופרת לא מקדישה שום תיאור של דמות כדי שנחוש אותה מעבר למילים, כגון לבוש, מרחב סביבתי, מחוות ואפיונים חיצוניים והתנהגותיים. כך שכל הדמויות במובן מסוים מתכנסות לדמות אחת, הומוגנית כמעט. כל מונולוג נשפך בחופשיות על פני הדף, ולעיתים לא ברור מתי דמות אחת מפסיקה ודמות אחרת ממשיכה. יש משהו דומה מאוד בתכנים, בציניות, במרירות וגם באופן הביטוי (אם כי דווקא כאן אני חושד שהסופרת ערכה והידקה את המלל).
הדבק המדומה התייבש
כמעט לכל מרואיין בספר יש המון להגיד, ונדמה כי איפה שתזרוק אבן תמצא סיפור. יש כאן לא מעט משפטים חדים וצולפים כמו: "מי שנולדו בברית המועצות ומי שנולדו לאחר קריסתה אינם חולקים ניסיון משותף, הם באו מפלנטות שונות"; "גילוי הכסף היה דומה להטלת פצצת אטום"; "קיבלנו סופרמרקט ענק במקום מולדת… ומהר מאוד לא נשאר על המדפים שום דבר מלבד ספרים"; "אנחנו ניצחנו, אבל את מי ולשם מה".
שנית, היא בקושי שואלת אותם שאלות, ואלו שהיא שואלת הן טכניות מאוד. היא לא מעזה לאתגר אותם ואת הנרטיבים שלהם. דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא בעמ' 84: שתי חברות מילדות מודות כי מחקו את התקופה שבין הנערות להווה, והן לא מעוניינות להשיב על שום שאלה שקשורה בה. דווקא הסודיות האופפת את הסוגיה היא המייחדת את הדמויות הללו, אך נוכח הנסיבות גם ייחוד זה מתפוגג בתוך מבנה העל.
רגע זה גם ממחיש בזעיר אנפין משהו מהותי מאוד שמבינים תוך כדי קריאה: אין דבר כזה אחווה פוסט־סובייטית. הדמויות אמנם חולקות במקרים רבים גורל משותף, אבל אין להן כבר שום נרטיב שמאחד אותם. הדבק הסובייטי המדומה התייבש באחת ב־1989, ואז באו זאבי האדם למכור, לחמוד לאכול, לחמוס ולהרוג. הפרסטרויקה היא כמו אסטרואיד שנחת במקום ואילץ את הסובייטים להפוך מחיות ים לחיות יבשה. רבים לא שרדו. מי שהסתגל הכי מהר הפך לחזק.
כפי שאמר לאחרונה אחד הפרשנים של מלחמת רוסיה־אוקראינה, הסיבה לכך שפוטין אכזרי ומחסל את אויביו היא שאם לא יעשה כך, ישרור ברוסיה כאוס בלתי נתפס. זו הדרך להחזיק איכשהו את הדבר הזה עובד. הנרטיב הוא תפוס ככל יכולתך – כוח, כסף, מרחב – ואז תמציא לך נרטיב משלך.
המדינה הייתה תחליף לכול
האג'נדה המוצהרת של המחברת, מלבד הבחירה הצורנית, היא לספק היסטוריה רגשית של המאורעות הגדולים. הספר בתצורתו מזכיר מעט סדרת תעודה, שבה רואים ראשים מדברים מתחלפים וערוכים לפי דרישות המדיום. בספר אפשר להביא גם שתיקות, רגעים של בלבול וחוסר חדות, וכמובן עומק שאי אפשר להביא במדיום ויזואלי.
כל המונולוגים מראים את הפער הגדול, לעיתים הבלתי נתפס, בין המאורעות הגדולים ששינו את פני המאה העשרים ומעצבים את עולמנו עד היום, ובין האנשים "הקטנים" שחוו את כל השינויים על בשרם, שילמו את המחירים הכבדים ובמידה רבה עדיין משלמים אותם. הרי אי אפשר להבין את רוסיה של פוטין מבלי להבין את עידן גורבצ'וב וילצין, ואולי אי אפשר להבין אותם לעומק בכלל, כי נדמה שעל רוסיה ועל הניסוי האנושי הגדול שנקרא הקומוניזם אי אפשר להפסיק ללמוד. יש בה משהו שמזכיר את סרטו האלמותי של סטנלי קובריק, "התפוז המכני". מחד תרבות גבוהה ואליטיסטית, מוזיקה קלאסית ללא הרף, ומאידך אלימות חסרת מעצורים.
פתח הדבר של הסופרת הוא חיוני ביותר עבור הקריאה ומערך הציפיות מהספר. הוא גם מסביר את הרציונל (המעט הרעוע) של היצירה ואת דרך העבודה העקרונית של אלכסייביץ': "תרתי אחר אלה שהאידיאולוגיה דבקה בהם כה חזק עד שרק בכוחו של המוות היה להפריד ביניהם. המדינה הייתה תחליף לכול, לרבות חייהם הפרטיים. לא היה בכוחם לצאת מההיסטוריה הגדולה, לצאת ממנה, להיבלע אל הקיום הפרטי".
היא יוצאת מנקודת הנחה חד־משמעית כי "רק אדם סובייטי יוכל להבין אדם סובייטי אחר", אך סותרת אותה כמה עמודים לאחר מכן: "על כל אדם לבחור בכל עת בין חירות לשגשוג וחיים נוחים, בין החירות המענה והמייסרת לבין האושר נטול החופש. רוב בני האדם בוחרים בדרך השנייה". את זה הם עושים גם מי שאינם סובייטים.
מות המחברת
בהמשך טוענת המחברת לגבי בחירתה הספרותית כי "האמנות המסורתית נכשלה בניסיונה להבין דברים רבים על האדם". לדידה האמנות הלא מסורתית, כמו הפרוזה התיעודית שלה, באה לנסות ולהשלים את החסרים. זו אמירה יפה, בוטה, דיאלקטית, שאפשר להפריך בנקל, אבל היא מעוררת תהיות לגבי עתיד האמנות והספרות בעידן האינטליגנציה המלאכותית. סביר כי יהיה קרב הורדות ידיים תמידי ביניהן, והאינטליגנציה האנושית תשאף לייצר אמנות שזו המלאכותית לא תוכל, בעוד זו המלאכותית תעשה כל שביכולתה כדי לייצר אמנות אנושית.
עם זאת, נוכח המבנה והאג'נדה והתוצאה, נשאלת השאלה: היכן בדיוק בא לידי ביטוי הכישרון של הסופרת? האם בבחירת הדמויות עצמן? האם בעריכת המונולוגים שלהן? באופן סידורן? אמנם עוד ב־1967 פרסם רולאן בארת את ספרו "מות המחבר", שבו טען כי המחבר איננו רלוונטי להבנת הטקסט וכי על הקורא להתעלם מקיומו כדי לשחרר את הפוטנציאל החתרני של הטקסט אל העולם. אלכסייביץ' לקחה את זה צעד רחוק יותר, ואיינה גם ממשית את המחבר. המחבר מעולם לא היה מת יותר; מעולם לא היה חי. אין בספר שום ממד אישי מלבד פתח הדבר, ואין שום קטעי כתיבה שלה עצמה. במידת מה גם אינטליגנציה מלאכותית הייתה יכולה לכתוב אותו. עם זאת ולמרות הכול הוא עדיין ראוי לקריאה.
