נכון לרגע כתיבת שורות אלה התקרה מעל ראשי אינה מטפטפת. לפני יומיים צבעו את השכבה האחרונה על רשמי הנזילה הגדולה של הדוד בחודש שעבר, ועכשיו כמעט אי אפשר להבחין בינה לבין שכבת הצבע שמכסה את הנזקים שגרמו לפני חצי שנה גשמי החורף. קול של ילד לא מוכר נשמע עכשיו היטב מבעד למחיצות הגבס. נראה שאחד הבנים חזר הביתה עם חבר. אני מרכיב אוזניות מסננות רעשים וממשיך לכתוב. המגורים בקרוון הם לא תאונה מבחינתנו. אני זוכר איך הסתובבנו עם הרכב בין יישובי הגוש, מנסים למצוא מקום מגורים חדש אחרי שעזבתי את הישיבה באלון־שבות. איך עברנו בין הבתים הנאים עם הגגות האדומים והאבן הירושלמית ולא הצלחנו להרגיש בנוח. וברגע שנגלה לעינינו אוסף הקרוונים הפזורים בין עצי האורן ביישוב גבעות ידענו שזה זה. שזו צורת המגורים שאנחנו חפצים בה. אני עובר בין קירות הבית שלי ויודע שהם עומדים להיחרב. גם בתי האבן שלכם עומדים להיחרב. ביום מן הימים. ההבדל הוא שאני מודע לכך. אני דורך כל יום בזהירות על קרשי רצפת המרפסת ומופתע לגלות שהם עדיין לא קרסו. שהעצים שבבסיסם עוד לא התליעו. שהשקערורית שפוצעת ידית הדלת בקיר של חדר השינה עוד לא שברה אותו לחלוטין.
דווקא הזמניות היא שמאפשרת לראות את מה שיש, משום שהנחת המוצא שלה היא הריק שהיה כאן קודם ושיחזור בקרוב. לעומת הנצחי שמציף בתודעה את אי–האפשרות להגיע לשלמות
בשיחה לחודש אלול ששמעתי בשיעור ב' מהרב מאיר כהנא, בקרוב אולי הרב הראשי לישראל, הוא סיפר שבבית הכנסת של ילדותו היה מתפלל אחד זקן, שבכל פעם שראה ילד שקיבל מכה וממרר בבכי היה אומר לו: "אל תדאג, זה יעבור, הכול עובר בסוף, גם החיים שלנו עוברים". וברוב המקרים הילד, יותר מהלם מאשר מנחמה, היה משתתק מיד. גם אני אומר את המשפט הזה לילדים שלי כשהם מתלוננים, אבל אז הם נרתעים ואומרים "תפסיק אבא, אל תדבר ככה". כולם מלבד בת החמש. היא דווקא מיוזמתה, כשהיא מתכננת תוכניות לעתיד ומספרת שיום יבוא ותהיה אמא, מעירה באגביות "ואתה כבר תהיה מת". אני מקווה שזה לא יקרה מיד כשתהיי אמא, אני עונה, אבל מתישהו כשתהיי סבתא, עוד לפני שתהפכי לסבתא־רבתא, סביר שאהיה מת.
הזמניות מפחידה אותנו. גם אנחנו כמו הגיאוגרף של הנסיך הקטן לא רואים את מפת החיים שלנו ככזו שכוללת דברים בני חלוף. לכן הדתות כולן מבטיחות חיי נצח. מתוך הנחה, שמנוסחת יפה אצל אריסטו, שהנצחי הוא המשמעותי. גם בשוק הצרכני משווקים לנו מוצרים עם "אחריות לכל החיים", גם אם לא ברור תמיד בחיים של מי מדובר. אבל אולי המוצר המוזר מכולם הוא "סכך לנצח". שהרי כל עניינה של הסוכה הוא ההכרה בכך ששום דבר אינו לנצח, ושאין השמחה שרויה אלא בארעי ובזמני.
אפשר לחוות את המעבר לדירת ארעי כניסיון לאתגר את השמחה בחג. כביכול אנחנו מתגברים ומצליחים לשמוח אפילו בתנאים פיזיים קשים. אבל נדמה לי שזה בדיוק להפך, ודווקא בסוכת ארעי אפשר לשמוח בלי סייגים. אם אתם לא גרים בקרוון נסו לחשוב על חוויה של קמפינג. איזה אושר יכולים לגרום שני חבלים שמחזיקים ביניהם ערסל מאולתר; איזה סיפוק מביא עמו התקן זמני שהכנתם לייבוש מגבות. בשעה שאילו היה יוצא תחת ידינו בבית אותו התקן עצמו, היינו מלאי תסכול על כך שהזווית של המסמר משמאל לא לגמרי סימטרית לזו שמימין. דווקא הזמניות היא שמאפשרת לראות את מה שיש, משום שהנחת המוצא שלה היא הריק שהיה כאן קודם ושיחזור בקרוב כשנצטרך להתקפל. לעומת הנצחי והקבוע שמציף כל הזמן בתודעה את הפגמים, את אי־האפשרות להגיע לשלמות.
מכאן גם השמחה בקישוטים של הסוכה – הקירות המתפקעים ממנורות ונצנצים צבעוניים, תוך ניסיון לנצל כל סנטימטר פנוי. כי אם יש לי ברגע הזה שני קרשים שמצליחים לעמוד יחד – זאת סיבה מצוינת לתלות בהם שרשרת. ואם בת החמש מביאה תמונה מקושקשת מהגן, נתלה אותה באמונה שלמה שברגע הספציפי הזה היא מהממת. גם אם בשנה הבאה היא לא תסכים לראות אותה יותר ותתעקש לזרוק אותה לפח. לכן אני שמח בסוכה שלי, וגם בקרוון שלי, ובחיים הזמניים, המתכלים, אשר נתן לי הא־לוהים תחת השמש. לא חלילה מתוך הכחשה של הנצחי, אלא כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.
