פעם, כשהיינו צעירים וגרנו קרוב להורים, היינו מחכים לטלפון שאחרי יום הכיפורים. היה לו צלצול מיוחד משלו. שיחיה היה רץ לענות ואומר לי בלחש "זה אבא שלי, הוא בטח רוצה שאבוא לעזור לו עם הסוכה".
מעולם לא נתתי דעתי ליופיו של החג הזה, עד שהזדמן לי להתארח בסוכתו של חמי יהושע. זה קרה ממש קצת לפני שהתארסנו. למעשה, הפעם הראשונה שבה פגשתי את הוריו הייתה בסוכות. ונדמה לי שכך נהגו לעשות עם כל חתני וכלות משפחת בודה, פשוט הזמינו אותנו לסוכות וידעו שנישבה בקסם.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לשם. היה זה ערב צונן יחסית לעונה, עם רוח סתווית נעימה שנשפה בעורפי. שיחיה הוביל אותי בשביל לעבר הסוכה, ובפתח שלה עמד סבא יהושע עם חיוך רחב ואמר: "ברוכה הבאה בצל קורתנו".
הסוכה הייתה מוארת באור יקרות. בתוך בסיסי העץ התמקמו להם שבעה ויטראז'ים מעשה ידי אמן שנתפרו לגודל הדפנות בהזמנה מיוחדת. בפתחה נתלה שלט מעץ שאחותו גילפה, עם הכיתוב "ברוך אתה בבואך". מתחת לסכך הירוק העז, שנלקח ישירות מעץ הדקל הסמוך, נתלו פירות אמיתיים ומושלמים. אננס, לימונים, ענבים, רימונים. חגיגה מרחיבת נפש של צבעים וריחות.
לא היה בסוכה הזו שמץ של קיטש. לא פאר יומרני ולא פשטות מוגזמת. זו הייתה סוכתו של אדם שאוהב את יצירתו עד מאוד. על המדפים הסובבים אותה הציב פמוטים מבריקים מכסף, ולידם זרי פרחים שקטף בעצמו.
הסוכה של סבא יהושע היא לא סתם סוכת ויטראז'ים צבעונית. היא סוכתו של אדם שיש לו מצווה כזו בתרי"ג, שחביבה עליו באמת עד כדי כך שהיא אינה טורח עבורו. שהיא–היא הדבר שמבטא את כל כולו
כל כך אהבתי לצפות בהם מקימים את הסוכה. אגלי הזיעה נטפו על מצחם בזמן שהורידו את הוויטראז'ים מעליית הגג, ופניהם עטו מבע של עונג עם כל פרי שנתלה שם.
תחילה היינו אוכלים שם רק המבוגרים. משנתרבו הנכדים החלה הסוכה להיות קטנה למידותינו, אך איש לא הסכים לוותר עליה. ככל שהמשפחה התרחבה הפך סידור הישיבה בסוכה למעין חידת היגיון – מהי הדרך הטובה ביותר לדחוס אליה את כולם בלי שנרגיש אי־נוחות? וכמו בשמחת בית השואבה – לא משנה כמה גדלנו, היינו עומדים בה צפופים ומתיישבים רווחים.
בכל שנה אנחנו מתכנסים יחד בסוכה הזאת וחוגגים את החג האהוב ביותר על סבא. ואין דבר מהנה יותר מלראות אותו מנמנם במיטתו המתקפלת ומתענג ממנה אפילו בשנתו. הסוכה של סבא היא לא סתם סוכת ויטראז'ים צבעונית. היא סוכתו של אדם שחביבה עליו מצוותו. והעובדה שיש לסבא יהושע מצווה כזו בתרי"ג, שחביבה עליו באמת, עד כדי כך שהיא אינה טורח בשבילו ולא מועקה כי אם דבר לחכות לו כל ימי השנה, היא דבר שמעורר בי השתאות.
כל כך הרבה מאבקים היו לי עם הדת ובלעדיה במהלך השנים הנוקפות. מצוות שלא רציתי לקיים וקיימתי, מצוות שקיימתי ולא הבנתי למה, אבל אני לא חושבת שאי פעם הייתה לי מצווה חביבה באמת. לעיתים נדמה לי שזוהי הדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע במצוות – שתהיה מצווה כזו שהוא מחובר אליה עד כדי כך, ששום מרכיב בה אינו טורח עבורו. שהיא־היא הדבר שמבטא את כל כולו.
ואולי אין זה מקרה שסבא יהושע בחר דווקא בחג הזה, ודווקא במצווה הזו. הדבר הראשון שהבנתי כשנכנסתי לבית משפחת בודה הוא שהצטרפתי למשפחה שאוהבת לארח. בכל ערב היו מגיעים לשם אושפיזין חדשים. פעם החבר'ה מהמדרשייה, פעם הדודים, פעם החברים מבית הכנסת. מעולם לא מאסו חמי וחמותי באנשים שבאו לפקוד את הבית, גם אם ישבו שם שעות. היו שנים שנהגנו לשהות אצל ההורים שלו במשך כל ימות החג, והם עוד הצטערו בלילה האחרון כשעזבנו.
ההשתייכות השושלתית תובעת מאיתנו לא מעט. היא מטביעה בנו חותמים גנטיים, היא מחייבת אותנו לסיפורי עבר. אבל יש העברה בין־דורית שאינה מתוך כורח ואינה מתוך כבוד. זוהי ההעברה הטהורה ביותר. אלו המעשים הקטנים של הורינו, המסורות המשפחתיות שראינו אצלם ואנחנו מעוניינים להמשיך אותם לא כי הם ביקשו, אלא כי אנחנו רוצים. לא כי חייבים, אלא כי אנחנו לא מסוגלים אחרת.
יום אחד, בעזרת השם, יהיו לי נכדים. ואם יש עניין שברור לי כבר עכשיו, זה שבבוא העת גם לנו תהיה סוכה מיוחדת להזמין אותם אליה. סוכה שאנחנו רק מחכים לבנות.
