זה קרה כמה ימים לפני יום הכיפורים, הייתי אז בירושלים, בסופו של יום צילום ארוך ומתיש, כל הצוות עבד ביחד, כולם קיפלו את הציוד באווירה כזאת שקטה וחרוצה, ובדיוק אז, דווקא אז, הטלפון שלי רטט לי בכיס. אז הוצאתי אותו, והסתכלתי על המסך כדי לראות מי מתקשר אליי פתאום, וכשראיתי את השם שהיה שָם על הצג, כשראיתי את השם שלה, הפסקתי פתאום לנשום.
אייי אייי איייי אני עד עכשיו לא מאמין שהיא התקשרה אליי! פעם עבדנו יחד, באותו המקום, והסתדרנו מצוין, אחר כך היא פגעה בי, פגיעה אישית, רגשית, משונה, עד היום אני לא ממש מבין מה קרה שם, ומאז ועד היום לא החלפנו מילה. זה באמת סיפור שקשה לספר. אני רק נזכר במה שקרה שם ואני מתכווץ. וכשראיתי את השם שלה על הצג שלי פתאום, הייתי בטוח שאני הוזה. לרגע התלבטתי אם לענות. עברו כל כך הרבה שנים, אנחנו רגע לפני יום הכיפורים, זה זמן טוב להנמיך להבות, ולאחות קצת קרעים. ומצד שני, אייייי, מצד שני הרגשתי בכל הגוף שלי, בכל הלב שלי, הרגשתי שאני לא מסוגל לדבר איתה. לא ככה, באמצע יום הצילום, לא עכשיו, לא בלי הכנה נפשית או רגשית. אז סיננתי את השיחה, והמשכתי הלאה בחיי, וכשאני אומר "המשכתי הלאה בחיי" אני מתכוון שלא הפסקתי לחשוב על השיחה הזו במשך שבוע ימים. כשסיפרתי לחברים שלי על שיחת הטלפון ההיא, שלא נענתה, הם היו בהלם שלא עניתי. כל מי שדיברתי איתו אמר לי שאני צריך לחזור אליה, להתקשר אליה, ליישב את ההדורים, יאירקה, כולם אמרו לי, מה יש לך, אתה בן אדם שכל הזמן מושיט יד לשלום, אתה בן אדם שאוהב לנבור בפצעים שותתים, אתה בן אדם שאוהב לפתוח דברים, איך יכול להיות שלא ענית לשיחה הזו! דווקא אתה מכולם! והאמת שגם אני נדהמתי מעצמי. הרי ברור שהייתי צריך לענות לשיחה הזו, וברור שהייתי צריך לחזור אליה, זה ברור! אני בן אדם כזה, שמשתדל להיות לא עקשן, ולא קפדן, ולא תגרן, אני הבן אדם הזה, שמייעץ לחבריו לפתוח את הלב, לוותר על האגו, להושיט יד לשלום, איך יכול להיות שדווקא אני הקשיתי ככה את עורפי.
וככה, במשך כמה ימים, התרוצצתי בעולם עם מועקה כפולה. מצד אחד נלחצתי מעצם קיומה של השיחה הזו, שהזיזה משהו בבלוטות העצב שלי. ומצד שני, התבאסתי על עצמי, והתביישתי בעצמי, בהתנהגות שלי, ובעובדה שלא מצאתי בעצמי את הכוחות להיות הבן אדם שאני רוצה להיות.
יש איזו ציפייה חונקת סביבנו, שנהיה מי שאנחנו, שלא נשתנה, שלא נהיה אחרים, זה הכלוב הכי מחניק בחוויה של הקיום האנושי. זו ציפייה מהסביבה שלנו, מהאנשים הכי קרובים לנו, הם מכירים אותנו כבר שנים, הם רגילים למי שאנחנו, הם הפכו אותנו למי שאנחנו. אבל הציפייה הזו היא גם פנימית. אנחנו רגילים לעצמנו, אנחנו מכירים את עצמנו, אנחנו חיים יום יום שעה שעה, את הריח שלנו, את הטעם שלנו, את המראה שלנו, ואת דפוסי ההתנהגות שלנו, שאנחנו מגבשים בסבלנות קפדנית, לאורך החיים. גם אנחנו תובעים מעצמנו לא להשתנות.
במשך כמה ימים התביישתי בעצמי, שלא עמדתי בסטנדרט שאני מציב לאחרים, אבל אז, באורח פלא, משהו השתחרר בי. פתאום חשבתי לעצמי, שיכול להיות שהשתניתי, כן! יכול להיות שהשתניתי לרעה, ברוך השם. יכול להיות שגדול עליי לענות לשיחה הזאת עכשיו. יכול להיות שאני לא בשל לגשת לסיפור הזה, להתמודד איתו, להיזכר בו, יכול להיות שאני כועס עכשיו! יכול להיות שאני עייף עכשיו! ובעיקר בעיקר יכול להיות שהשתניתי, שכבר לא מתאים לי לאוורר הכול, יכול להיות שהפכתי לאדם קצת יותר עקשן וקפדן. זה ייתכן, זה אפשרי, בני אדם משתנים כל הזמן, ברוך השם. וגם אני השתניתי כנראה. השנים חלפו, ועכשיו אני הבן אדם הזה שחשבתי שאני לא.
איייי אייי אייי, זה היה רגע משחרר כזה, ובריא. פתאום הבנתי שיש פער בין מי שחשבתי שאני, למי שאני באמת. והפער הזה היה אמיתי, באמת לא רציתי לענות לשיחה הזו, באמת לא רציתי לפתוח את הסיפור הזה עכשיו. הרגשתי את זה בכל הגוף, בכל הלב, בכל הזיכרונות והגעגועים. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים. יש פער בין מי שאני לבין מי שאני רוצה להיות. והפער הזה בסדר. אנשים משתנים כל הזמן. וגם אני משתנה. הנה השינוי.
חג סוכות הוא החג האהוב עליי בכל השנה. אני אוהב לארח, ואוהב לצאת מהבית, ואוהב לבחור לעצמי אתרוג עצוב ומכוער ופגום, ובעיקר אני אוהב את התחושה הזו של השינוי. חג סוכות הוא תזכורת שאפשר להיות אחרת, שאפשר לחיות אחרת, וגם אם הסוכה קצת פחות מוגנת ומרשימה ומסודרת מהבית, גם אם החיים בה הם חיי ארעי, קצת יותר קשים, וקצת יותר מעיקים –אלה החיים שאנחנו צריכים עכשיו לחיות.
אפשר להשתנות, אתם מבינים, אפשר להיות אחרת, אפשר לחיות אחרת, אפשר לעבור למצב קצת פחות מרשים ומוגן ויציב וקבוע, אפשר להיות חלשים וחשופים, אפשר לסנן שיחות ולהדחיק מועקות, אפשר להשתנות, מצווה להשתנות! ובלבד שנהיה מחוברים לעצמנו, ובלבד שנהיה אמיתיים לעצמנו. שכוייח, זאת דעתי. חג סוכות שמח, אהובים.
