חברים
1994-2004
שימו רגע בצד את המחלוקות הבוערות על האיכויות (או חוסר האיכויות) של מוניקה, רייצ'ל, צ'נדלר, ג'ואי וכל השאר, התעלמו לרגע מההשוואות לסיטקומים אחרים של אותה תקופה ודכאו לרגע את הרצון העז לספר קוריוז ממש־ממש מצחיק על הפרק שבו פיבי אומרת משהו קורע. אנחנו כאן כדי להבליט את התרומה הגדולה ביותר של הסדרה לעולם: הפתיח, כמובן. אומנם זה לא הפתיח הראשון של סיטקום שהפך שיר נסתר לפופולרי – הכבוד הזה הולך ל"צ'ירס", או אולי אפילו לסיטקומים מוקדמים יותר – אבל הוא בהחלט אחד הטובים ביותר. I’ll Be There For You של להקת "הרמברנטס" לא זכה להכרה מיוחדת כשהוא יצא, אבל כשהולבש על סט הצילומים האיקוני של הקאסט – על הספה, על רקע המזרקה – הוא זכה לתהילת עולם. אם תשמיעו אותו בקול בכל חלל ציבורי, תזכו לראות אנשים, נשים וטף מוחאים כף במהירות בדיוק במקום הנכון בשיר.
הלב
1976
סדרות הילדות שכולנו גדלנו עליהן כוללות לא מעט פתיחים בלתי נשכחים: בוקר טוב עולם של ילד העץ פינוקיו, טרללה טרללה טרילי של הקטקטים הקסומים, בוא נעוףףףףף עם נילס, הריץ'־רץ' בשחור־לבן, היׂה היה המלחיץ והעוגבי (בהלחנתו של לא אחר מאשר יוהן סבסטיאן באך) וכמובן אהההה אסטבן, זיאה, טאו, דסיטדו (או: באיזה גיל הייתם כשגיליתם שדסיטדו הוא למעשה "ערי הזהב" בצרפתית Les Cités d'Or). אבל אף אחד מאלו לא מתקרב לעומק הרגשי שמסתתר ב"הלב". שיר הפתיחה שתורגם לעברית (מיפנית!) ובוצע בידי אילנית ברוב דרמה ופאתוס היה כל כך פופולרי עד שהפך לחלק מהקאנון של שירי מוראל בתנועות הנוער ואף חוברו לו תנועות ידיים תואמות. מלבד מילים מרטיטות לב, מוזיקה נוגעת וביצוע סוחף, סוד קסמו נעוץ כמובן בסיפורו קורע הלב של מרקו, הילד האיטלקי שחיפש את אמו האבודה בכל רחבי ארגנטינה (מה) עד לקתרזיס המיוחל בסוף הסדרה.
קרובים קרובים
1983-1986
לא מעט סיסמאות השתרשו בתרבות הישראלית ב־75 שנות קיומה. אחת הטוענות הבולטים לכתר היא ללא ספק הקריאה "פ־תו־חחחחחח" מ"קרובים קרובים". מילה שמתמצתת את הכנסת האורחים הישראלית, שבה הדלת תמיד פתוחה לכל דורש והאורחים תמיד קופצים לביקור בלי צורך לתאם מראש. "קרובים קרובים" הייתה הסיטקום הישראלי הראשון והפכה למדורת השבט של שנות השמונים, עם הבניין ב"ויטק 9" (בפועל מדובר בבניין ששוכן ברחוב רוטשילד 123) שבו גרה משפחה בורגנית טיפוסית מורחבת, במעין אדפטציה אורבנית לחמולה השבטית. הפתיח התחיל בצלצול בדלת ובקריאה האיקונית של חנה מרון. מיד אחר כך עלתה נעימת הפתיחה, שהלחינה נורית הירש, כשעל המסך מרצדים כוכבי הסדרה בסצנות טיפוסיות דוגמת ליאורה מעשנת בשרשרת, חנה מקשקשת עם העציצים ומולי שגב כשעוד היה לו שיער על הראש. איך אומרים? הכול נשאר במשפחה.
תרגיע
2000-
פתיח? מי צריך פתיח? "תרגיע", הסדרה שלארי דיוויד יצר כשהוא השתעמם אחרי ש"סיינפלד" ירדה מהאוויר, לקחה עוד יותר רחוק את הסגנון הפשוט והלא פורמלי של קודמתה לפתיח. המילים Curb Your Enthusiasm ("מתן את התלהבותך", שללא ספק היו צריכות להיות שם הסדרה בעברית) מפציעות בצהוב בוהק על גבי מסך שחור, וברקע – המנגינה העליזה "פרוליק" ("השתובבות") של המלחין האיטלקי לוצ'יאנו מיצ'ליני. בלי טריקים, בלי שטיקים. הנעימה הזו היא שהופכת את הפתיח למוצלח כל כך, שכן משהו כיפי ופשוט וחצוף בצלילים שלה פשוט מושלם לאווירה של תרגיע – שעוסקת במעלליו המפדחים והקורעים של אשף הקרינג' הגדול, שלקוחים היישר מסיפורי ה"שלומיאל" של הפולקלור היידישאי. וכמובן, בסופו של כל פרק, כאשר תמיד מגיעה איזו מכה אדירה ומביכה של קארמה, "פרוליק" חוזרת שוב להתנגן, ומלווה את הצופה שבילה את כל הפרק במסע תמידי בין מבוכה אדירה לצחוק מתגלגל, אל כתוביות הסיום.
הסופרנוס
1999-2007
ברגע הראשון זה נשמע שגרתי, כמעט משמים: סרטון לא איכותי במיוחד של גבר נוהג בכביש הראשי בין ניו־יורק וניו־ג'רזי, מעשן סיגר ומביט החוצה אל ציוני הדרך – מוכרים כמו פסל החירות ולא מוכרים כמו פיצרייה מקומית – שמפציעים בדרך אל ביתו. ברקע: השיר Woke Up This Morning בקאבר אפלולי של הלהקה הבריטית "אלבמה 3". אבל האדם הזה הוא טוני סופרנו, והפתיח הזה הוא הרבה יותר מסתם נסיעה שגרתית הביתה. או אולי מדויק יותר לומר שדווקא הנסיעה השגרתית הזו הביתה היא מה שכל כך לא שגרתי. "הסופרנוס" לעולם תקבל את הקרדיט על עריכת שינוי דרמטי בטלוויזיה שהוביל לתור הזהב של "דרמות פרסטיז'" – הסדרות ששידרו סיפורים גרנדיוזיים, משובחים ולעיתים קרובות חשוכים, שעסקו בחיים עצמם ובנפש ובטבע האדם. הקטע הזה, אם כן – עם השוטים המהירים לידיים ולעיניים של המאפיונר שעומד במרכז הסיפור שלנו, אפופות בעשן סיגרים – הוא הפתיח המושלם לעידן הזה של טלוויזיה. וכמו שהסופרנוס פתחה פתח לדור חדש של סדרות, גם הפתיח שלה העלה את הסטנדרט לפתיחים.
משפחת סימפסון
1989-
"ד'הההה סימפסונססססס!" אם הקולות שמזמרים את הפתיח הזה לא התנגנו בראש שלכם ברגע שקראתם את שתי המילים האלה, כדאי לכם לפנות מיד למסך הקרוב ולפתוח בבינג' על סדרת האנימציה־קומדיית מצבים הטובה והארוכה ביותר אי פעם. משפחת סימפסון שברה כל כך הרבה שיאים והולידה כל כך הרבה סיפורים ואנקדוטות, שגם גיליון שלם לא היה מצליח לכלול את הכול. אבל מעבר ליכולת הכמעט מיסטית של יוצריה לחזות אירועים היסטוריים (כמו טראמפ שנבחר לנשיאות ודיסני שקונה את פוקס – ולכן גם את הסימפסונס) ישנו הפתיח, שמציג מאוד בקיצור ובקטעים משעשעים את הדמויות השונות של הסדרה. ובסוף – ה"קואץ' גאג" – שבו בכל פרק ופרק קורה משהו אחר כשבני המשפחה מגיעים הביתה ומבקשים להתיישב על הספה מול הטלוויזיה – מהומאז'ים לסרטים קלאסיים דרך הופעות אורח ועד לסוריאליזם אמנותי. קלאסיקה.
לא כולל שירות
1990-1993
את מרבית ההשכלה המוזיקלית שלו חב הנוער הישראלי של שנות התשעים לנירית ירון שיצרה את "לא כולל שירות" והפכה את כוכבי להקת "צעירי תל־אביב" למגה־סטארים. באופן שכיום נראה די משונה, מדי פרק בוצעו שלושה שירים עבריים או מעוברתים ששובצו בין קטעי משחק באיכות בינונית עד מביכה. כך זכינו לגרסאות מקומיות ל"כמו תפילה" של מדונה או "דמיין" של ג'ון לנון. דווקא שיר הפתיחה היה יצירה מקורית שירון כתבה במיוחד. מאחר שהסדרה עסקה בקורותיו של בית קפה, השיר המדבק צולם בעוד המלצרים מפזזים בו למילים חסרות פשר כמו: "הבוס הוא הבוס, המלצר הוא רק מלצר, פער הדורות מתוק כמו סוכר". אולי בגלל זה הוא הסתיים עם השאלה הרטורית שהפכה לסימן ההיכר של הסדרה – מובן?
באטמן – הסדרה המצוירת
1992-1995
הלוגו של וורנר שמוחלף בזרקורי חיפוש משטרתיים. שתי צלליות של שודדים שפורצים לבנק בכדור אש. המנוע של הבאט־מוביל שמתעורר לחיים בלהבות. מרדף משטרתי. ואז, השודדים קופאים – ובאטמן נוחת על גגו של בניין מבודד. הרעים נלכדים, המשטרה מגיעה, האביר האפל ניצב מעל העיר גות'הם, ומכת ברק שוטפת אותו באור לבן. מעל הכול, קטע המוזיקה האפלולי שהפך למזוהה כל כך עם הגיבור.
"באטמן – הסדרה המצוירת" תרמה המון למיתוס, מהמצאת דמויות איקוניות כמו הרלי קווין לטוויית קווים עלילתיים ששוחזרו בקומיקסים, סרטים ומשחקים. אבל היא גם מתבלטת מסיבה אחרת: בתקופה שבה כל סדרת גיבורי־על מצוירת באה עם פתיח מצוחצח ומוזיקה כיפית (חשבו על ספיידרמן ואקס־מן של שנות התשעים), באטמן ניצחה את כולן וקבעה רף כל כך גבוה שאף סדרה אחרת עוד לא הצליחה לעבור.
ב־55 שניות היא הצליחה לספר את כל מה שצריך לדעת על הגיבור שלה, ולדאוג לכך שלקראת כל פרק ייקבע בדיוק המוּד הנכון לעוד עלילה חשוכה של האביר האפל.
